לפני שנים - ביסודי כבר - התחלתי להרגיש רגש כזה מוזר, שעושה פרפרים בבטן וסחרחורות.
רגש שגורם לי לרצות להיות קרוב.
אבל, לא ידעתי לבטא אותו, לא ידעתי להגיד ולספר וגם, זה היה מוקדם מידי.
ניסיתי במספר דרכים שונות אבל בני גילי התרחקו ממני ולא רצו את חברתי ואני? אני לא הבנתי למה.
באו ועברו הימים ולאט לאט עם המון שברונות לב למדתי, למדתי איך לגשת ואיך לדבר.
זה לקח הרבה, הרבה כאב, הרבה כוח רצון שלאט לאט התחיל להגמר.
בשלב מסויים נמאס לי מהעולם החברתי מכל הכאב הזה וניתקתי את עצמי, סמים, אלכוהול, חסמים ריגשיים כאלו ואחרים.
אחרי 8 שנים שאני בקושי זוכר בעקבות כל השימוש שלי (שוב, סמים ואלכוהול) הגיע הניקיון, אחרי כפר גמילה יצאתי אל העולם נקי, וכמו עצב חשוף רגיש כמעט לכל דבר.
היו נפילות בדרך והיתה תקופה של כמה חודשים שחזרתי להשתמש אבל יצאתי מזה שוב.
בשלב מסויים פגשתי את הכוח שלי, או לפחות את המקור ממנו אני שואב כוח.
הכי יפה בעולם, שאני הכי אוהב אותה.
מחזקת אותי, יודעת מתי לחבק אותי ומתי להעמיד אותי במקום על השטויות של ילד בן 5 שלי :)
נותנת לי כל כך הרבה בלי שהיא תבין אפילו כמה.
ועכשיו, היא האהבה שלי, היא ההסבר לרגש הזה.
כשישאלו אותי מה זו אהבה אני אגיד: "הבייבי שלי! מה לא ברור?!"
אני לא יודע איך לסיים את הפוסט חוץ מלהגיד לה, בייבי, מסתכלים קדימה אל עתיד משותף ולא אל העבר, הקרוב והרחוק כאחד, לעבר אין שום דבר חדש לספר לנו והעתיד? לעתיד יש כל כך הרבה דברים חדשים לגלות לנו שאנחנו אפילו לא יכולים לחשוב עליהם או לדמיין אותם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
