בום! ואז אזעקה...

"אושרית! אושרית לממ"ד!!"

"הכלבה!"

אני רץ להביא את שולה ונכנס לממ"ד.

"החתול שלי...."

סעמק החתול אני מעדיף שיפגע בו ולא בנו! ככה חשבתי... לא אמרתי בקול.

הלב דופק בספידים, זכרונות מהטירונות בזיקים עולים על אמבולנס צבאי שמפנה חלקי בני אדם מפגיעה ישירה באוהל של טירונים פלוגה ליידי...

שקט ואני רואה אנשים מתחילים להציץ מהחלונות, מישהו מצלם "היתה נפילה..." אני אומר לעצמי יותר מאשר לאושרית.

יוצאים מהממ"ד ואני נופל על הספה ומחשבות וזיכרונות על אותו אוהל בטירונות רצים לי בראש אבל הכי חזק "היתה אזעקה אחרי הנפילה... אחרי!"

ככה עברה הנפילה הראשונה שלי באשקלון, ליירוטים התרגלתי ואפילו האזעקות לא יותר מציוץ ציפורים של בוקר אבל הבוקר, הבוקר פחדתי והדמעות עדיין מציפות את העיניים, אני לא נותן להן לצאת, אניחזק מזה....

*שמות בדויים בפוסט הזה