אני לא אשים את שם כותבת הפוסט על מנת לשמור על פרטיותה.
הפוסט ריגש אותי ובעצם אמר בדיוק את מה שאני מרגיש בצורה כל כך ברורה וחדה.
להלן הפוסט:
"כשהייתי קטנה שנאתי פיגועים,
כי כשהיו פיגועים, במקום החדר של חני היו רק חדשות כל היום.
ואמא אמרה לי לכבות את הטלוויזיה.
ובכיתי,
ולפעמים גם אמא,
חשבתי שאולי גם היא אהבה את החדר של חני.
ובכל יום הייתי רצה הביתה מבית הספר כדי לראות אם היום יהיה החדר של חני.
נמאס לי לראות כל הזמן את אותם הסרטים בוידאו שאני כבר זוכרת בעל פה.
לפעמים אפילו ראיתי את אותו הסרט 3 פעמים באותו השבוע!
היום אני עדיין שונאת פיגועים,
אפילו שאני כבר לא רואה החדר של חני.
ואני כבר לא צריכה לרוץ הבית כדי לדעת אם יש פיגוע,
היום אני יודעת שיש פיגוע עוד לפני שיונית ממשיכה להפסיק לחייך.
ועכשיו אני כבר לא מכבה את הטלוויזיה,
ואני רואה בעיינים שלי איך רוצחים אחים,
מסתכלת בתמונות של הרוצח ומנסה ללמוד לזהות פנים של רוצח.
ושוב יש דמעות,
ושוב אותם הסרטים.
'חשד' לפיגוע.
אלמונים ורעולי פנים רוצחים יהודים.
והאלמונים האלה מקבלים עזרה מהמדינה שלי והם מקבלים לימודים ואוכל מהמיסים שלי.
ורפואה.
וביטחון.
ורק עלי אין מי שישמור.
כועסת שלא שומרים עליי"
זה מתאר את ההרגשה של כל אדם שנולד לאלימות המזוויעה של הפיגועים והמלחמה הלא נגמרת בין הישראלים לפלסטינאים.
אתמול ישבנו אצל קאיוקי ואחד מהנושאים היה בואו ננסה למצוא פיתרון.
בר בחור אמר שהפיתרון הכי טוב זה להכיר בזה שאין פיתרון.
עניתי לו "אבל זה לא פיתרון, זה הכרה בבעיה ואם יש בעיה צריך לפתור אותה אחרת דורות על גבי דורות ימותו פה בגלל חשיבה כזו."
בצער רב הגענו ל-2 פיתרונות:
-לתת להם מה שהם רוצים, מדינה, נמל, שדה תעופה ושיבנו... ברגע שהם עושים משהו, עזה מגרש חניה, שלטון צבאי בשכונות מזרח ירושלים ובכלל לעשות להם את החיים קשים.
-כבר עכשיו למחוק אותם.
אף אחת מהן לא אידיאלית ואף אחת מהן לא נראת לי טובה אבל זה מה יש....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
