אני רוצה לשתף אתכם בסירטון שראיתי עכשיו כבדרך אגב ופשוט גרם לי לבכי.
דברים שנאמרים שם אלו דברים שהחזירו אותי בשניה לשנה הראשונה בחטיבה וליסודי ואפילו לגן.
היום, כבר יותר קל לי לקבל דברים כאלו שמופנים כלפיי, זה עדיין כואב אבל אני יודע שהכאב יעבור.
אבל אותם דברים שנאמרו עלי בילדות, צילקו, נשארו שם והם מתבטאים בחוסר ביטחון, הססנות, פחדנות, חרדת נטישה, הערכה עצמית נמוכה.
משפטים כמו "סליחה שאני מציק", הנתינה הבלתי פוסקת מצידי מפחד שאני לא נותן מספיק ואנשים יעלמו לי מהחיים, האמונה שאני בחיים לא אצליח במערכות יחסים מפחד מבגידה לא כי הבת זוג תהיה בוגדנית אלא מאמונה אמיתית שאני לא מספיק טוב, כל אלו, אלו דברים שנובעים מאלימות ברשת ומילולית שהופנתה כנגדי בילדות.
כמו גם תגובות נאצה שהיו בראשיתו של הבלוג הזה.
היום כמובן אני פשוט מוחק תגובות נאצה ושוכח מהן כי גם היום יש, אומנם מועטות ומגיעות מכיוון אחד של ילדה עלובה שלא יכולה לצאת מהחיים שלי ולא יכולה לראות אותי מתקדם בגלל שהיא חיה באיזה עולם פנטזיה אבל זה בסדר איתן אני מתמודד (עם התגובות).
בקיצור, אני לא אחפור יותר מדי.
קמפיין נגד אלימות ברשת
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
