בחופש הזה הרשתי לעצמי הרבה יותר מדי, שתיתי, לא לרמת השוכרה אבל שתיתי.

עישנתי וויד בכמויות וזה צבוע מצידי בזמן שאני מסטול לנסות לשכנע אחר ללכת לNA בזמן שיותר משבוע וחצי לא הייתי בפגישה אחת ולא קראתי ב"רק להיום".

להטיף על כנות ואמת וכשחבר שאל אותי אתמול אם אני מעשן ג'וינט ישר שיקרתי ואמרתי שלא למרות שידעתי טוב מאוד שכן.

להטיף על כמה זה לא טוב ולעשות את זה בעצמי.

צריך להתחיל מחדש, שוב. כבר אין לי כוח להתחיל מחדש, לאסוף את עצמי מחדש, לנקות את עצמי פיזית ונפשית מחדש, הכל מחדש.

הסערה בחוץ נותנת לי השקפה טובה על מה שקורה בפנים.

אז אני וקאיוקי התחלנו לדבר שוב :/ בצורה מוזרה למען האמת.

היא הועילה בטובה להגיד לי שיצאה עם מישהו מהעיר שלי ושזה לא הלך ועשתה לי עוד טובה בזה ששלחה לי תמונה מתנשקת עם החבר הנוכחי והעלתה לי ציפיות בזה שאמרה שהתגעגעה וחשבה עלי ואחרי כמה משפטים שלי "אל תגרום לי להצטער על החלטות שקיבלתי".

מה שהיה לי אליה דעך אבל לא נעלם ולדבר איתה קצת עכשיו עורר תחושות ישנות על ימים שהיא קראה לי "אהוב".

טענה שהניתוק שהגיע ממנה הוא לא ממשהו שעשיתי אלא מפחד, היא נבהלה ולא הכי הסבירה ממה.

כואב לי הראש, כואב לי הלב.

אני לא מצליח להרפות!

וההיא מנתניה, אני לא זוכר אפילו איך ולמה התחלנו לדבר אבל מהר מאוד זיהיתי אותה והיא יודעת להעמיד אותי במקום והיא כל כך יפה ולא הסתרתי לרגע מה שאני חושב עליה ופתאום אני רואה שהיא יוצאת עם מישהו.

לא אמור להפריע לי, היתה לי ההזדמנות ואני העדפתי משהו אחר, אני העדפתי ללכת לשיעור כי זה היה השיעור האחרון לקורס וגם ככה לא למדנו כמעט כלום.

הסיבה שהעדפתי ללכת לשיעור היתה כי פחדתי, בדרך כלל אני פוחד מפגישות ראשונות, זה סוג של או שהפנטזיה נכונה או שהאדם השני קרוב לפנטזיה או שהפנטזיה תשבר לגמרי. אוח למה אני לא מסוגל פשוט להרפות מהמחשבות ומהכעס וביקורת עצמית ושפיטה של הסביבה.

"גשם גשם משמיים כל היום טיפות המים" גם בחוץ וגם בפנים.