היום היתה הצעדה השנתית הראשונה למען זכויות פגועי הנפש בישראל.

שמעתם על זה?

אני אהיה מופתע אם כן.

דיברתי עם המארגנים, מסתבר שהם פנו לגורמי חדשות, לצינור לילה ולעוד כל מני גורמי תקשורת אבל אף אחד לא הסכים לפרסם, המטרה לא נעלה מספיק הטרדיה לא גדולה כל כך והסבל לא נראה לעין כמו סבל של ילד חולה בסרטן שמחובר לצינורות ואיבד את שיער ראשו בגלל הכימו.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מזלזל בסרטן, איידס או כל מחלה אחרת. אני לא מזלזל בזכויות הנשים ובטח שלא במחאת האתיופים.

אבל יש טרגדיה, יש סבל יום יומי.

אדם מחולון שאני מכיר, לוקה טראומה מפיגוע שעבר, יוצא מהבית רק למרכז שיקום וזהו, כל השאר הוא פשוט מפחד לצאת - כבר 14 שנים.

ידידה שאני מכיר, שנים שכל יום בשבילה הוא התמודדות עם חרדות חברתיות, לחץ מהסביבה וכל יום הוא מלחמה לצאת לעבודה ולנסות לנהל תקשורת תקינה.

בחורה שעברה אונס ועכשיו יש לה פחד גורם ממקומות חשוכים ומגברים.

כשבחור אתיופי לוקה בנפשו חצה את הגבול לכיוון עזה צעקו "תשאירו אותו שם, מי צריך עוד חולי נפש פה!"

לפני חודש, ליז חורי ז"ל קפצה אל מותה ממלון הורדוס ת"א ומה עשו האנשים מסביבה? צילמו בפלאפונים.

יש חוסר מודעות מטורף כלפי פגועי וחולי נפש באשר הם, לא כל סכיזופרן הוא רוצח, לא כל חולה נפש זה אדם ב"כותונת משוגעים" שצריך לכלוא.

לרובם המחלה היא חשוכת מרפא והיא תהיה איתם עד "בית השיש" עד הקבר וכל יום הוא להתמודד מחדש.

תגבירו מודעות, תקראו, תלמדו.

לילה טוב.