אני חושב שדילגתי על משהו בפוסט הקודם.

אני חותך.

ממתי אני הטיפוס שחותך?

אלכוהוליסט? כן

נרקומן לשעבר? כן

אובדני, אישיות גבולית, דיכאון קליני? כן, כן וכן

אבל לחתוך?

בחיים לא חתכתי את עצמי. זה לא אני. לא נמשכתי לזה אף פעם ופתאום אני מבין איך לג׳ינג׳ית היה קשה להפסיק...

הערת ביניים: מדהים שדווקא בתקופה הנוראית הזו - כשאני עומד לאבד את הדירה, לחזור לרחוב או הוסטל לבריאות הנפש למבוגרים. - אני חושב עליה.)

אני מפחיד את עצמי כבר, כועס, מתוסכל, בדיכאון כבר חודשים וכבר 3 חודשים בלי עבודה...

הרעיון של להתאבד קורץ יותר מתמיד.

יש אנשים שאני יכול לראות אותם קוראים את הפוסט הזה עם חיוך...

תשמחו, ניצחתם אותי בסוף, ניצחתי את עצמי...

אני שבור לגמרי.