מהפעם הראשונה שחתכתי עד היום לא הבנתי מאיפה זה הגיע לי.

היום אני חושב שהבנתי פחות או יותר.

אני מתוסכל, גם מזה שלמרות שיש רגשות לשני הצדדים (למרות שאני כבר לא בטוח לגבי הצד שלה בגלל דברים שעשיתי) אז היא עדיין לא מעוניינת, גם שהיא יודעת שלפעמים היא עושה טעויות, היא יודעת שהיא מסכנת את עצמה אבל לא אכפת לה וגם מזה שאני יודע שהיא עם אחרים וזה מתסכל וכואב ובמיוחד מישהו ספציפי אוכל אותי מבפנים....

אני כ"כ דואג לה ואוהב אותה שבמקום מה שהייתי עושה פעם ומוציא את התסכול החוצה אני מוציא אותו על עצמי אבל אז יש את התסכול מהפגיעה העצמית שאותו אני הוצאתי עליה אבל גם את זה כבר לא (מה שמסביר למה היד והרגל שלי נראות כמו טבלאות יאוש).

חוץ מזה שהפכתי פרנואיד, מרגיש כאילו לכולם יש מניע נסתר וכולם מנסים להשיג משהו. אני יודע שזה לא נכון אבל ככה זה מרגיש או לפחות הראש שלי נותן לי להרגיש ככה.

אה ואתמול בלילה זרקתי את הסכין שלי והיום לא חתכתי למרות התקפי חרדה ארוכים וקשים. אחד של חצי שעה ואחד מעל שעה.