קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אז כנראה שאני לא בנוי כרגע לפרוייקט ה-100 ימים מאושרים.
אבל אני אשתדל להמשיך עם הרשימה של 5 דברים שאני מודה עליהם.
היה לי היום יום מטורף, בלי שום רגע לעצמי ממש מהרגע שקמתי בבוקר ועד עכשיו שחזרתי מהעבודה.
אתמול היה לי יום נוראי שהתחיל טוב ואז היתה נחיתה מטורפת, כבר לא היה לי כל כך כוח להמשיך לעשות משהו.
הבנק...
בעצם זה לא הבנק, זה אני והחוסר התנהלות שלי עם כסף.
אני פשוט ציפיתי שבבנק יהיו בני אדם ויעזרו לי אבל המנהלת סניף לא היה מוכנה לדבר איתי אפילו, דם קר יש לה כמו ללטאה.
הייתי בשוק טוטאלי כי פתאום נחתה עלי ההבנה שלא הולך להיות לי כסף להגיע ללימודים או לעבודה.
לא רציתי אפילו לחזור הביתה כי ידעתי שההורים יתחילו לרדת עלי והכי מעצבן אותי שזה היה בצדק אם הם היו עושים את זה.
מי שבסופו של דבר הכי עזרה לי היתה הנתניתית.
היא לא נתנה עצה, או ניסתה להסביר לי מה לא בסדר ואפילו לא אמרה לי שאני לא יכול לחזור להשתמש או לשתות (היו כאלו שאמרו לי שאין לי מה לחזור לזה, באמת? אני מנסים לשכנע אדם מדוכא שאין לו סיבה לפגוע בעצמו? אתם אמורים לדעת יותר טוב).
היא פשוט אמרה לי שיהיה בסדר ושלחה לי שיר (שיהיה בסוף הפוסט).
שיר שאני מקשיב לו מאתמול כמעט רצוף.
אז חבל לי שהיא גרה רחוק כי באמת שהייתי רוצה מתישהו לשבת איתה על כוס קפה (כי אני לא שותה אלכוהול) מתישהו ואולי גם לאכול איזה משהו או איזה סרט טוב.
ובאמת שהיא גורמת לי לחייך בימים האחרונים שהתחלנו לדבר.
ואני? אני עכשיו אלך לישון כי מאוחר ואני עייף.
לילה טוב לכם.
אה ולפני שאני אשכח, 5 דברים שאני מודה עליהם:
-העבודה שלי, שלא מובן מאליו שאני מסתדר שם, על האנשים הטובים שיש שם.
-להורים שלי שכן עוזרים לי בסוף כספית להגיע לעבודה וללימודים ואני אחזיר להם כל גרוש
-על זה שהתחלתי לדבר עם הנתנייתית שעושה לי טוב כבר כמה ימים.
-על זה שיש לי ידיים עובדות טובות שאני יכול לתקן ולבנות דברים בבית בעצמי.
-על מיטה ואוכל חם שיש, לא מובן מאליו, פעם גם את זה לא היה לי.
אני לא אשים את שם כותבת הפוסט על מנת לשמור על פרטיותה.
הפוסט ריגש אותי ובעצם אמר בדיוק את מה שאני מרגיש בצורה כל כך ברורה וחדה.
להלן הפוסט:
"כשהייתי קטנה שנאתי פיגועים,
כי כשהיו פיגועים, במקום החדר של חני היו רק חדשות כל היום.
ואמא אמרה לי לכבות את הטלוויזיה.
ובכיתי,
ולפעמים גם אמא,
חשבתי שאולי גם היא אהבה את החדר של חני.
ובכל יום הייתי רצה הביתה מבית הספר כדי לראות אם היום יהיה החדר של חני.
נמאס לי לראות כל הזמן את אותם הסרטים בוידאו שאני כבר זוכרת בעל פה.
לפעמים אפילו ראיתי את אותו הסרט 3 פעמים באותו השבוע!
היום אני עדיין שונאת פיגועים,
אפילו שאני כבר לא רואה החדר של חני.
ואני כבר לא צריכה לרוץ הבית כדי לדעת אם יש פיגוע,
היום אני יודעת שיש פיגוע עוד לפני שיונית ממשיכה להפסיק לחייך.
ועכשיו אני כבר לא מכבה את הטלוויזיה,
ואני רואה בעיינים שלי איך רוצחים אחים,
מסתכלת בתמונות של הרוצח ומנסה ללמוד לזהות פנים של רוצח.
ושוב יש דמעות,
ושוב אותם הסרטים.
'חשד' לפיגוע.
אלמונים ורעולי פנים רוצחים יהודים.
והאלמונים האלה מקבלים עזרה מהמדינה שלי והם מקבלים לימודים ואוכל מהמיסים שלי.
ורפואה.
וביטחון.
ורק עלי אין מי שישמור.
כועסת שלא שומרים עליי"
זה מתאר את ההרגשה של כל אדם שנולד לאלימות המזוויעה של הפיגועים והמלחמה הלא נגמרת בין הישראלים לפלסטינאים.
אתמול ישבנו אצל קאיוקי ואחד מהנושאים היה בואו ננסה למצוא פיתרון.
בר בחור אמר שהפיתרון הכי טוב זה להכיר בזה שאין פיתרון.
עניתי לו "אבל זה לא פיתרון, זה הכרה בבעיה ואם יש בעיה צריך לפתור אותה אחרת דורות על גבי דורות ימותו פה בגלל חשיבה כזו."
בצער רב הגענו ל-2 פיתרונות:
-לתת להם מה שהם רוצים, מדינה, נמל, שדה תעופה ושיבנו... ברגע שהם עושים משהו, עזה מגרש חניה, שלטון צבאי בשכונות מזרח ירושלים ובכלל לעשות להם את החיים קשים.
-כבר עכשיו למחוק אותם.
אף אחת מהן לא אידיאלית ואף אחת מהן לא נראת לי טובה אבל זה מה יש....
כן, אני יודע שיש אבטלה סמויה (כבר לא כל כך סמויה) ואני יודע שהרבה מהאנשים מגיעים בסוף לתפקידים שהם לא קרביים, אבל זה לא מה שמשנה.
האם לוחם עם בעיות בבית היה יכול היה יכול להשאר לוחם ללא העזרה הכספית שהוא מקבל דרך המש"קית ת"ש?
האם היו יכולים להיות ימי חינוך ותרבות טובים לחיילים ללא העזרה של מש"קיות חינוך?
איך היה מגיע ציוד ליחידות בשטחים בלי תובלה?
איך הרכבים היו זזים בכלל בלי התחזוקה השוטפת שמגיעה מחיל חימוש?
שאגב הוא החיל הכי פחות מוערך אבל הוא עושה הרבה יותר ממה שאנשים חושבים, דואג לתחמושת, תחזוקה של טנקים ורכבים, ציוד אופטיקה ואלקטרוניקה.
המדינה שלנו צריכה להלחם בצורה יום-יומית על קיומה אם זה מאויבים מבחוץ ואם זה מאויבים מביפנים.
כשגדלתי האיום היה הרבה יותר מוחשי, אוטובוסים מתפוצצים, חגורות נפץ בקניונים או מסעדות או כל מקום המוני כזה או אחר, זה היה הטרנד, היום הם למדו שיטה חדשה ומאוד פשוטה - לדרוס.
אז הרבה יותר קשה להלחם בזה ולתפוס את זה אבל אנחנו צריכים צבא להלחם בזה.
תארו לעצמכם דבר כזה - אין יותר חיילים במחסומים, אין יותר חיילים שיתפסו מחבלים שחודרים לארץ, אין יותר אבטחה בגבולות, אין יותר ישראל.
אני גדלתי בידיעה שלא צריך אותי, צריכים חיילים, ולא רק לוחמים, כולם חשובים.
אז מעצבן אותי שאחוזי ההשתמטות גדולים כל כך.
כי צבא זה לא כיף ולא הלכתם לעשות כיף, אם היה לכם כיף זה בונוס.
צבא זה בשביל שאתם, החברים שלכם, המשפחות שלכם שכל אלו יוכלו לישון טוב בלילה בידיעה שיש מישהו ששומר עליהם.
חוויה אישית שלי מהשירות, שאני הייתי חיל אוירניק, שירתתי קרוב לבית ועשיתי יומיות.
יום אחד כשאני חוזר הביתה, ממש 50 מטר מהבית עוצרת אותי אישה מבוגרת ואומרת לי "תבורך! אתה וכל החיילים ששומרים עלינו!"
ואני כולי ג'ובניק קל"בניק, התרגשתי, אבל ממש.
עד עופרת יצוקה,לא ראיתי בתפקיד שלי משהו חשוב ולא הבנתי את המשמעות של התפקיד שלי.
אבל במבצע לא יצאנו הרבה הביתה והיינו המון במחלקות עד שעות הערב המאוחרות לעבוד, ובאחת הפעמים הקפיצו אותי לטייסת, מלגזה תקועה - נשמע טיפשי נכון? אז מה אם היא תקועה? - המלגזה הזו מטעינה פצצות על המטוסים שיוצאים לעזה ובלי המלגזות האלו אין טילים, מטוסים לא יוצאים ועזה ממשיכה להפציץ.
אז קיבלתי את הכאפה, אם לא אני (הייתי באותו ערב החשמלאי היחיד בבסיס) מטוסים מהטייסת לא היו יוצאים כי לא היה מי שישמיש את המלגזה.
כל תפקיד חשוב וכל תפקיד עוזר אז תעשו לי טובה, תתגייסו אם אתם יכולים בריאותית (פיזית או נפשית) ולא משנה לאיזה תפקיד כי לוחם לא יכול להסתדר בלי הפ"פ (פקידה פלוגתית) שתעביר את הבקשות שלו למפקדה ושהמש"קית ת"ש אחר כך תעבור עליהם ותעביר לקצינה שלה שתאשר.
יסוד הדמוקרטיה, לפני 19 שנים דיבר אדם גדול על נושא זה ועוד בעצרת לשלום.
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית.
יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.
זו לא דרכה של מדינת ישראל."
אז בשבוע האחרון האלימות חוגגת בירושלים, לפחות האלימות המתוקשרת, ושלשום פיצוץ בדרבי התל אביבי ואתמול שוב פעם מכות מחוץ לבית המשפט.
ואלימות מילולית ברשת, ואלימות במועדונים, חוסר סובלנות בכבישים ועוד ועוד ועוד.
ועד מתי?
כבר היה עוד איום לרצח על ראש ממשלה ואימו לרצוח את ביבי, ואלימות נגד תנועת "שלום עכשיו" "צריך לשלוח אתכם למשרפות!" "תמותו בוגדים!" "נאצים!" "צריך לרצוח אתכם!"
הפיגוע היום מחזיר אותי אחורה שבתור ילד פחדתי לנסוע לירושלים, פחדתי לעלות על אוטובוסים ועד היום מחפש בכל חור חפצים חשודים באוטובוס בשניה שאני עולה עליו.
עד מתי?!
תמונות של גופות ואימהות בוכות שבעליהן מחבקים אותן מנסים לתפוס למה רצחו את הילד שלהם שסך הכל עלה על אוטובוס לחבר.
צלקות על הגוף של חבר שלמד איתי בפנימיה מהפיגוע בקו 37 בחיפה, הן לא יעלמו לעולם ובטח שלא התמונות שקיימות אצלו בזיכרון.
ואנחנו מדברים על שלום עם הפלסטינאים עוד לפני שיש לנו שלום בין עצמנו, זה לא יעבוד.
מקרים כמו שקרו בדרבי, הם ההתחלה! הם השורש! העלמת העין בבתי המשפט, דוקרים שיוצאים לחופשי אחרי יומיים מעצר...
אלו הסיבות שאני הולך דרוך ברחוב, אלו הסיבות שבנות הולכות עם תרסיס פלפל בתיק ואלו הסיבות שתמיד חשבתי פעמיים אם ללכת למועדון, פחדתי ועדיין מפחד.
"זה כרוך בקשיים, גם במכאובים. אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה. אומר לכם את זאת מי שהיה איש צבא ושר ביטחון, ורואה את כאבי המשפחות של חיילי צה"ל. למענם, למען בנינו ונכדינו, במקרה שלי, אני רוצה שהממשלה הזאת תמצה כל שמץ, כל אפשרות, לקדם ולהגיע לשלום כולל. גם עם סוריה תהיה אפשרות להגיע לשלום. עצרת זו חייבת לשדר לציבור הישראלי, לציבור היהודי בעולם, לרבים רבים בעולם הערבי ובעולם החיצוני, שעם ישראל רוצה בשלום, תומך בשלום - ועל כך תודה רבה לכם".
במילים אלו סיים ראש ממשלת ישראל יצחק רבין את עצרת השלום ב-4 לנובמבר 1995 ומיד לאחר מכן נורה למוות
פוסט זה אני לא אסיים עם שיר אלא עם חלק מנאום רבין יהיה זיכרו ברוך
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
