בום, איך בפיסקה אחת לזרוק אותי אחורה שנה וחצי אחורה לתחילת קשר שנגמר בדיוק לפני שנה וחודשיים.

מציפים זכרונות טובים וטובים פחות, הפעמים שהייתי רוצה לשכב והיא לא והייתי מנסה לשכנע אותה שכן...

פעמים שהתווכחתי איתה שהדרך שלי היא הנכונה ושהיא טועה..

שזילזלתי ביכולות שלה להגיע לאן שהיא תרצה בצה"ל.

אבל זכרונות טובים.

היום שנפגשנו, באותו אימון שהיא באה אליו במיוחד בשבילי, הפעם הראשונה שהיא ישנה אצלי, הסקס הראשון שהיה מלא תשוקה ואהבה.

לטייל איתה ברחובות, בלי כסף אפילו לפחית שתיה אבל נהננו מסתם לרקוד ליד איזו מזרקה, לחכות איתה לאוטובוס בתחנה המרכזית ולהתחיל להרקיד אותה סלסה, הצחוק שלה, כמה שאהבתי להצחיק אותה.

אני קראתי את מה שהיא כתבה בלי לדעת שזו היא וברגע שהבנתי ירדו לי דמעות לא רצוניות.

אני עדיין מדבר עם אחותה והיא שאלה אותי פעם (כי היא כנראה לא הכי מודעת לאיך שדברים נסגרו ביננו) "למה שלא תחזרו לדבר?"

ואני עונה לה "נראה לך? אני רק אעז לפנות אליה היא תשפד אותי רק עם המילים שלה.

אז עברה תקופה...

היה לי זמן לעשות חשבון נפש ולנתח את מה שהיה.

אני כ"כ מצטער ואני לא מצפה שתסלחי לי ואני לא מצפה שפתאום תגידי "הי הוא מצטער אז הכל בסדר" כי זה לא עובד ככה וגם זה יהיה הפוסט האחרון שאני כותב על זה.

אבל אני רוצה שתדעי שאני משתדל, באמת, להיות אדם יותר טוב, להיות אדם שנותן בלי הצורך לקבל חזרה.

אני משתדל גם לטפל בעצמי יותר טוב, עבודה מכובדת, חליפה ועניבה, מי היה מאמין שאני אהיה בעבודה עם חליפה ועניבה?

יש נפילות ואני אדם חולה שמקבל טיפול בשביל זה.

וואו, שטיפה של זכרונות שמקשה עלי להרדם. שטיפה של אשמה..

מהחיים אבל היא נגמרה, זהו, עכשיו אחרי שהתפטרתי מקקאו כי המנהלים זבלים, התחלתי לעבוד במטבח של מסעדה טיבעונית בת"א, "בודהה בורגר" באבן גבירול.

אנשים ממש נחמדים, הבוס מתוק, העבודה לא הכי קשה בעולם ומשכורת לא רעה שזה ממש שיעשע אותי.

דיברתי בבוקר עם ידידה שעובדת שם ואמרתי לה שאני מחפש עבודה היא: "אתה רוצה לעבוד איתי? בוא עכשיו איתי לשם ותדבר עם המנהל"

אני: "איפה, יש לי מלא דברים לעשות היום אני לא יכול."

היא: "שומע,הרגע דיברתי איתו, הוא אומר שאם אתה רוצה לבוא למשמרת תבוא עכשיו."

אני: "כמה זה לשעה?"

היא: "זה -סכום ממוצא כלשהו-"

אני: "שניה אברר ואגיד לך"

ביררתי ויצאתי.

אחרי כמה שעות עבודה המנהל בא אלי ושואל "תגיד לי -סכום גבוה כלשהו- מתאים לך לשעה?"

אני: אמממ, כן? כן! בטח!"

אני רק אגיד שזו המשכורת הכי גבוהה שהרווחתי פר שעה בחיים שלי ופתאום להשכיר דירה לא נשמע כזה פנטזיה, רק לצאת מהבית הזה שמדכא כל רצון שלי להמשיך.

אחרי גם שורה של דיכאונות רצופים חזרתי לעשן ופתאום הדיכאונות הפסיקו. אני רק צריך לדאוג שלא לעשות את זה יותר מדי.

בסוף משמרת אתמול (שאגב עשיתי מלאא כסף כי עבדתי 11 שעות) גם קיבלתי בירה על חשבון הבית וגם באו לקוחות שמסתבר שעבדתי עם אחד מהם פעם ונתנו לי קצת לעשן מירוק איכותי ביותר, חיים מתחילים להיות דבש?

מישהי הוסיפה אותי בפייסבוק, מתוקה, יפהפיה, נפש חופשיה כזו, כבר יומיים שאנחנו לא מפסיקים להתכתב בוואטסאפ כמעט 24/7 ואני מת להגיע אליה ולראות אותה.

- רק מקווה לא לדפוק את זה ואני צריך לברר עוד לגבי מה קורה לפני ששאני מרשה לעצמי להקשר ריגשית.

והחיים כמו רכבת הרים, מלא לופים, ירידות ועליות, זעזועים, פחדים ולא מעט הנאה, ממשיכים להם.

שיהיה יום טוב.

אז היום אני עומד לסיים את ההזמנה של תליוני הכאוס שהוזמנו ממני.

סך הכל 14 תליונים בשני גדלים.

ככל שאני חושב על המחיר שנתתי אני מרגיש שנתתי אותם בזול מדי.

קצת מתרגש לקראת התור מחר ואמא שלי יצאה עלי על זה שקבעתי תור לרופאה שהיא לא הרופא משפחה שלנו.

אני משתדל לא להקשיב לירידות שלה ונותן לעצמי לפעול, הגיע הזמן שאני אעשה את הצעד הזה ויקח על עצמי אחריות.

המשפחה של דנה רוצה לתבוע אותי בטענה המגוחכת של אינוס כי דנה היתה בת 16 כשיצאתי איתה.

הם לא יודעים שאני אחרי התייעצות עם עורך דין פלילי כי החולת נפש כבר איימה עלי בנושא ושכל הכלים לטובתי בעניין.

חבל, אם הם רק היו משלמים את החוב שהיא יצרה בסלקום כשאני הייתי נדיב ונתתי לה לרשום את מכשיר הפלאפון שהיא כל כך רצתה על שמי.

אמא שלי זרקה הערה שהיא מפחדת כי אח של דנה הוא רוצח שישב במאסר על ההריגה, או לפחות ככה דנה טענה בזמן שיצאנו. למדתי לקחת כל מילה שלה בעירבון מוגבל.

כמה שאני רוצה שהדבר הזה יצא לי מהחיים היא ממשיכה ברצון שלה או לא להדחף לחיים שלי.

יהיה בסדר, בנושא הזה אני ממש לא מודאג.