אין לי כוח פתאום, לא לעדכן, לא לכתוב, לא לראות אנשים... אני מתחיל להכנס לדאון וזה לא טוב.
וגם אין סיבה באמת! לא יודע מה יש לי....
יום שישי הייתי ביום הולדת של ידידה והיה משעשע, בהתחלה הרגשתי ממש לא קשור ולא נעים כזה כי שנים שלא יצאתי עם החבר'ה האלו אבל לאט לאט נפתחתי יותר ואפילו רקדתי פיכח! שזה חדש לי.
בשבת היה אימון והאימון היה ממש טוב וממש נהנתי עד שהגיעה שעה מסויימת שפתאום נפל עלי דיכאון ועצבים משום מקום...
בכל מקרה הביאו קשת אולימפית לאימון היה מדליק לאללה ופגעתי בניסיון ראשון שלי מבערך 15 מטר בבקבוק 1.5
כאילו הייתי יורה בקשתות לארפים אבל זה לא באמת נחשב חחח.
גם במהלך האימון לודוויג בא אלי ביציאה כזו "רק שתדע שאני ממש גאה בך על כל הקטע של הגמילה וזה. כאילו באמת אם אי פעם היתה לי דמות שאני מעריץ אז זה אותך, אתה עושה משהו שאני אף פעם לא אוכל לעשות."
וזה הביך אותי, גרם לי לאי נוחות...
גם הבוקר קאיוקי אמרה לי שהיא ממש מעריכה אותי על הפרוייקט שאני עושה ואפילו הג'ינג'ית אמרה לי מספר פעמים שהיא גאה בי והוציא מחמאה מהג'ינג'ית זה לא קל.
ורק אני לא גאה בעצמי או חושב שאני עושה משהו מיוחד ורק אני חושב שמה שאני עושה הוא רנדומלי בהחלט ולא משהו שאמור להיות מקור לגאווה.
אני מתקן את השגיאות שאני עשיתי לעצמי, אני פגעתי בכל כך הרבה אנשים בדרך השלילית אם במכוון ואם לא במכוון אני פגעתי ואני הרסתי.
ועכשיו אני מנסה לתקן נזקים ואני נלחם וזה קשה אבל זה לא ראוי לגאווה, ואני לא מודל לחיקוי או דמות להערצה...
אני פשוט אני.
אז אני מוחמא מאוד אבל גם מובך מאוד...
היום משמרת ראשונה בקקאו, היה מעולה!
צוות נחמד, בוס משעשע ומצחיק לראות עד כמה רוסי גדול שנראה מפחיד יכול להיות כזה חמוד!
גם מתחשבים שם בחיים שלי ושואלים אותי איך אני יכול, לעבוד.
ביום שישי היתה מסיבת יום הולדת לאחיין שלי בצהריים במכון וייצמן והיה ממש נחמד ואפילו למדתי דברים חדשים, למשל ידעתם שסממית בעלת ראיה בדיוק כמו הטי-רקס? ראיה מבוססת תנועה ואם משהו לא זז אז היא לא מצליחה לראות אותו.
בערב היתה יום הולדת לחבר התימני :) היה ממש אחלה והוא ממש שובר סטיגמה הבחור לא קמצן! חח
כפרה עליו אני אוהב אותו מאוד.
בשבת היה אימון והיה ממש ממש נחמד, אומנם לא היה לי טרמפ כמו בדרך כלל והייתי צריך להגיע עם מוניות שירות לרמת גן ואז עוד ברגל זה בהחלט היה שווה את זה.
פגשתי את הקראטיסית בשבת ו-וואו היא מתוקה והיה חיבור כל כך חזק ופשוט ישבנו מחובקים רוב הערב, בלי לגעת יותר מחיבוק, בלי מיניות רק חיבור והתרוממות נפש.
בעקבות זה, אתמול הייתי צריך להגיד למורן שכמה שאני חולה עליה אני אעדיף אותה בתור ידידה ולא יותר...
משהו שם הדליק לי נורה אדומה ואני לא יודע לשים על זה את האצבע.
בעיקרון אני מחפש מערכת יחסים רצינית ואם היא אומרת שהיא לא בטוחה בכלל שהיא יכולה להחזיק מערכת יחסים בזמן הקרוב/הרחוק אז אני מעדיף פשוט לא להכנס לזה.
ההרגשה כשאמרתי לה את זה היתה נוראית, אני לא אוהב להגיד לאנשים לא...
בחמישי בערב היא זרקה לי משפט שמהדהד לי בראש עד היום "אהבה זה מצרך נדיר" וזה נכון וישר חשבתי על כמה שאהבתי את האשקלונית...
שוב עברתי על תמונות בפלאפון ומסתבר שבאיזו תקייה ישנה עוד היו 2 תמונות שלה וזה נתן לי סטירה של געגועים.
כמה שאני כועס עליה, כמה שאני לא אקבל אותה בחיים גם אם היא היתה רוצה (והיא ממש לא רוצה, האמת שהיא שונאת לי את החיים), עדיין אני מתגעגע אליה, עדיין אני מתגעגע ללשמוח איתה ואחר כ נשיקה חמה ואוהבת של שמחה, לרדת לטייל עם הכלבה ובמעלית להתנשק, סתם לשכב מחובקים כמו שעשינו בסופ"ש שהיא היתה אצל ההורים שלי ונרדמנו מחובקים על המיטה הקטנה שיש לי פה.
כשהיתה אזעקה ונפילה ממש ליד הבית שלה באשקלון ואני רצתי אליה לחדר לקחת אותה לממ"ד מדאגה, העיקר שלא יקרה כלום לבייבי שלי.
אבל כל זה לא משנה, כל זה כבר לא משנה.
אני החלטתי לעשות כל ערב רשימה של 5 דברים שאני מודה עליהם לאותו היום ואני ארשום אותם פה:
1. אני מודה על זה שאני נקי וחי ומרגיש
2. אני מודה על זה שיש לי אוכל במקרר אחרי תקופות שהמקרר היה ריק.
3. אני מודה על חברים שעוזרים שהם יכולים ונותנים שהם יכולים.
4. אני מודה על הבריאות שלי שנתנה לי להסתובב אתמול ברגל המון ולחסוך כסף נסיעות.
5. אני מודה על הזיכרון שלי, שלמרות שיש זיכרונות כואבים וזיכרונות נוסטלגים, בזכות זיכרון העבר אני יכול לכוון לעתיד יותר טוב.
בהתחלה באתי עם שיריון עור ומתחת עם לבוש של ווינג צ'ון קונג פו.
בשלב מסויים התחלתי להרגיש רע ונפלה לי ההרגשהואני לא בטוח אבל אני חושב שהג'ינג'ית היתה קשורה לזה.
כמובן שלא דיברתי איתה על זה כי אין על מה לדבר, זה ההרגשה שלי ועם כל האהבה שלי אליה היא לא תבין אותי.
היא לא תבין שאני לא מנסה לשפוט אותה, שאני לא מנסה להשוות אותי אליה ושכל מה שאני רוצה זה סך הכל זה יחס.
אני לא רוצה אותה בתור בת זוג, אני לא רוצה להכנס לה לתחתונים, אני אפילו לא רוצה להתמזמז איתה (למרות שהיא מנשקת מעולה מהפעם האחת שהתנשקנו).
אני סך הכל רוצה יחס ממנה שהיא לצערי כנראה לא יודעת לתת.
אני רוצה שהיא תצחק מהבדיחות שלי ושתתעניין או אפילו תעשה את עצמה מתעניינת בדברים שלי.
כמעט שתיתי והלכתי לשולחן עם האלכוהול, הרמתי בקבוק, באתי לפתוח ואז אמרתי לעצמי שזה לא שווה את זה שאני אשבור את הניקיון שלי והלכתי משם.
ההרגשה המשיכה להיות עוד קצת רעה ואז ראיתי את אריה (Ariya) ואת פדו-בר והתחלנו לשחק איזה משחק שהוא כמו פינוקיו אבל מקום לדרוך אחד על השני צריך לתת מכה לידיים ולאט לאט המצב רוח השתפר.
גם התחלתי ללמד טכניקות בסיסיות ופשוטות של אייקידו לקבוצה של אנשים שם והרגשתי לרגע ממש כמו מאמן והיה לי ממש מגניב.
אה כן גם סוף סוף החלטתי, אני רוצה לקחת את האימונים ברצינות, להתאמן הרבה, להוציא תעודת מדריך וללמד שילוב של אייקידו, קרב מגע ואיגרוף תאילנדי.
כמו כן יצא לי לעבוד קצת על הטכניקה שלי עם קטאנה שזה מעולה וטוב.
כאילו ניסינו להתאמן קצת אבל גם החשיך מהר (פאק חורף ושכנו שהשעון זז אחרונה) וגם התחיל גשם וזה פוגע בנשקים.
אז לא הצלחתי לצלם וגם הקטעי וידאו שצילמתי יצאו חשוכים מדי.
התקפלנו מהר אבל זה בסדר.... גם ככה יש לי נפילות מטורפות בהרגשה בלי שום סיבה מיוחדת, סתם ככה.
חושב על ללכת לטיפול דרך קופת חולים ואולי להוציא מרשם לקונצרטה שוב, קונצרטה עובדת אצלי בתור מייצב מצב רוח וזה אותו הדבר כמו ריטלין אבל ריטלין ממכר וקנצרטה לא.
יהיה בסדר, אני בטוח ובינתיים שומר על חיוך גם אם ביפנים אני מרגיש חרא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
