אתם יודעים איך זה כשמזדקנים... הגוף כבר לא אותו הדבר.

אבל אני לא זקן, אני צעיר, בן 28.

אני, אני הבן אדם שהתעסק בריקוד, אקרובטיקה ואומנויות לחימה.

עכשיו, עכשיו אני לא מצליח לישון בגלל כאבי גב, לא מרים את אותם משקלים בגלל כתף דפוקה והרגליים רועדות מכאב כשאני הולך.

מה קרה לי?

הייתי הולך מגרשים בעמידת ידיים ועכשיו אפילו על הרגליים אני לא יציב...

ניסיתי לחזור להתאמן והתאמנתי הרבה, כמעט כל יום ובכל זאת הגוף שלי לא מתפקד כמו שצריך...

בבוקר של הראשון לינואר הייתי בעיר בדרום עם מישהי. היינו אצלה ואח"כ חיכינו לאוטובוס בשבילי.

בזמן שאני מחכה שם הופיעה חיילת. כמובן שאני אידיוט רגשני כמו שתמיד הייתי ואומנם לא הראתי את זה שם אבל שמחתי לראות אותה במדים, באימון מתקדם של מה שהיא תמיד רצתה.

Remember those walls I built?
Well, baby they're tumbling down
And they didn't even put up a fight
They didn't even make a sound
I found a way to let you in
But, I never really had a doubt
Standing in the light of your halo
I got my angel now

מהפעם הראשונה שחתכתי עד היום לא הבנתי מאיפה זה הגיע לי.

היום אני חושב שהבנתי פחות או יותר.

אני מתוסכל, גם מזה שלמרות שיש רגשות לשני הצדדים (למרות שאני כבר לא בטוח לגבי הצד שלה בגלל דברים שעשיתי) אז היא עדיין לא מעוניינת, גם שהיא יודעת שלפעמים היא עושה טעויות, היא יודעת שהיא מסכנת את עצמה אבל לא אכפת לה וגם מזה שאני יודע שהיא עם אחרים וזה מתסכל וכואב ובמיוחד מישהו ספציפי אוכל אותי מבפנים....

אני כ"כ דואג לה ואוהב אותה שבמקום מה שהייתי עושה פעם ומוציא את התסכול החוצה אני מוציא אותו על עצמי אבל אז יש את התסכול מהפגיעה העצמית שאותו אני הוצאתי עליה אבל גם את זה כבר לא (מה שמסביר למה היד והרגל שלי נראות כמו טבלאות יאוש).

חוץ מזה שהפכתי פרנואיד, מרגיש כאילו לכולם יש מניע נסתר וכולם מנסים להשיג משהו. אני יודע שזה לא נכון אבל ככה זה מרגיש או לפחות הראש שלי נותן לי להרגיש ככה.

אה ואתמול בלילה זרקתי את הסכין שלי והיום לא חתכתי למרות התקפי חרדה ארוכים וקשים. אחד של חצי שעה ואחד מעל שעה.

בום, איך בפיסקה אחת לזרוק אותי אחורה שנה וחצי אחורה לתחילת קשר שנגמר בדיוק לפני שנה וחודשיים.

מציפים זכרונות טובים וטובים פחות, הפעמים שהייתי רוצה לשכב והיא לא והייתי מנסה לשכנע אותה שכן...

פעמים שהתווכחתי איתה שהדרך שלי היא הנכונה ושהיא טועה..

שזילזלתי ביכולות שלה להגיע לאן שהיא תרצה בצה"ל.

אבל זכרונות טובים.

היום שנפגשנו, באותו אימון שהיא באה אליו במיוחד בשבילי, הפעם הראשונה שהיא ישנה אצלי, הסקס הראשון שהיה מלא תשוקה ואהבה.

לטייל איתה ברחובות, בלי כסף אפילו לפחית שתיה אבל נהננו מסתם לרקוד ליד איזו מזרקה, לחכות איתה לאוטובוס בתחנה המרכזית ולהתחיל להרקיד אותה סלסה, הצחוק שלה, כמה שאהבתי להצחיק אותה.

אני קראתי את מה שהיא כתבה בלי לדעת שזו היא וברגע שהבנתי ירדו לי דמעות לא רצוניות.

אני עדיין מדבר עם אחותה והיא שאלה אותי פעם (כי היא כנראה לא הכי מודעת לאיך שדברים נסגרו ביננו) "למה שלא תחזרו לדבר?"

ואני עונה לה "נראה לך? אני רק אעז לפנות אליה היא תשפד אותי רק עם המילים שלה.

אז עברה תקופה...

היה לי זמן לעשות חשבון נפש ולנתח את מה שהיה.

אני כ"כ מצטער ואני לא מצפה שתסלחי לי ואני לא מצפה שפתאום תגידי "הי הוא מצטער אז הכל בסדר" כי זה לא עובד ככה וגם זה יהיה הפוסט האחרון שאני כותב על זה.

אבל אני רוצה שתדעי שאני משתדל, באמת, להיות אדם יותר טוב, להיות אדם שנותן בלי הצורך לקבל חזרה.

אני משתדל גם לטפל בעצמי יותר טוב, עבודה מכובדת, חליפה ועניבה, מי היה מאמין שאני אהיה בעבודה עם חליפה ועניבה?

יש נפילות ואני אדם חולה שמקבל טיפול בשביל זה.

וואו, שטיפה של זכרונות שמקשה עלי להרדם. שטיפה של אשמה..

אז היום עוד היו לי השפעות ותופעות לוואי מהניסיון שלי לעשות לעצמי OD.

אני מניח שזה המחיר הקטן שאני צריך לשלם על הטיפשות של רגע הזו.

היה קשה בעבודה, התופעות לוואי הזכירו לי נורא שימוש בנייס גאי, החוסר שליטה על המרחב ורעידות בגוף, עצבנות וחוסר שקט.

ובכל זאת בסוף היום עשיתי את דרכי חזרה ברגל כי קבעתי וכי אמרתי.

הרגליים כאבו באמצע אבל לא הפסקתי, רק אמרתי לעצמי "יופי, השרירים עובדים".

הגיע כפפות MMA שהזמנתי מחו"ל ואתחיל לחזור להתאמן על האיגרוף שלי, גם אם בינתיים אני אצתרף להתאגרף עם קיר עם הכפפות האלו אני צריך לחזור לעצמי. 

לא, אני צריך להתעלות על מי שהייתי, לחזור לעצמי זה אומר המכור, המשומש, אני הולך להיות נקי, חזק, מהיר.

יש לי את הבסיס, אני גם בחור נאה ויחסית מהיר מחשבה, אני יכול לעשות את זה.

זריקה מהעבר שלמרבה הפתעתי הגיעה עם מילים טובות מדרבנת אותי להמשיך...

מי יודע, אולי שנינו השתנינו?

שיהיה לנו לילה טוב חברים...