אז היום אני עומד לסיים את ההזמנה של תליוני הכאוס שהוזמנו ממני.

סך הכל 14 תליונים בשני גדלים.

ככל שאני חושב על המחיר שנתתי אני מרגיש שנתתי אותם בזול מדי.

קצת מתרגש לקראת התור מחר ואמא שלי יצאה עלי על זה שקבעתי תור לרופאה שהיא לא הרופא משפחה שלנו.

אני משתדל לא להקשיב לירידות שלה ונותן לעצמי לפעול, הגיע הזמן שאני אעשה את הצעד הזה ויקח על עצמי אחריות.

המשפחה של דנה רוצה לתבוע אותי בטענה המגוחכת של אינוס כי דנה היתה בת 16 כשיצאתי איתה.

הם לא יודעים שאני אחרי התייעצות עם עורך דין פלילי כי החולת נפש כבר איימה עלי בנושא ושכל הכלים לטובתי בעניין.

חבל, אם הם רק היו משלמים את החוב שהיא יצרה בסלקום כשאני הייתי נדיב ונתתי לה לרשום את מכשיר הפלאפון שהיא כל כך רצתה על שמי.

אמא שלי זרקה הערה שהיא מפחדת כי אח של דנה הוא רוצח שישב במאסר על ההריגה, או לפחות ככה דנה טענה בזמן שיצאנו. למדתי לקחת כל מילה שלה בעירבון מוגבל.

כמה שאני רוצה שהדבר הזה יצא לי מהחיים היא ממשיכה ברצון שלה או לא להדחף לחיים שלי.

יהיה בסדר, בנושא הזה אני ממש לא מודאג.

האמת, היום פחות הטריד אותי הטבריינית.

אני מתגעגע ואוהב אבל אם היא לא רוצה אותי אין שום סיבה שאלחץ וזה כל מה שיש לי להגיד בנושא.

דבוצ׳קה נסעה לה לפלמחים לכל הסופ"ש ואני דואג חח אני מרגיש כמו אמא שלי חחח איך אני שמח שהכרתי אותה היא מקסימה זו.

התמניה פשוט עושה לי "וואו".

יפהפיה, חייכנית, טובת לב וומטאליסטית. יו"ר ועדת קישוט ומצב רוח היא קראה לעצמה וזה ממש נכון.

כמה היא עוזרת לי בתקופה האחרונה ובדברים הפשוטים בחיוך, בהודעה משעשעת.

היינו אמורים לצאת לדייט אבל לי נגמר הכסף בגלל שהוא נגנב במכירה שהיתה לי ברובין הוד וגם היא היתה די קצרה אחרי שבוע של ימי הולדת וקניית מתנות.

וגם, הססתי לצאת איתה, בסוף אני אדכא אותה, בסוף אשעמם אותה.

אני טוב למי שאני יכול לעזור, טובתי האישית לא חשובה כמו טובתם של אחרים.

איי יהיה בסדר...

האמת, שהיום התעוררתי עם חשק, עם חיוך אפילו שזה חדש לתקופה האחרונה.

היה אסור לי להקשר לטבריינית, זה הכניס אותי לסרטים מטורפים אבל אני עכשיו מרפה, אני אוהב אותה באמת, אבל מרפה, לא מנתק קשר, לא כועס, פשוט משחרר מזה.

דוד שלה נפטר אתמול והיא כל כך חזקה, או לפחות עושה את עצמה חזקה, בא לי לחבק אותה, להגיד לה שיהיה בסדר ושקורה שמתים, גם דוד שלי וסבתא שלי נפטרו לפני קצת יותר מחודש, אני מבין את הכאב.

הבוקר היה נחמד לחצי שעה בערך, עד שאמא שלי פתחה את הפה.

אתמול בערב כשחזרתי מהעבודה סידרתי את החדר שלי שהיה מלא (כמובן) בצעצועים וספרים של אחיינים שלי ושטפתי.

"למה לא עשית גם את השולחן מחשב?! ומה עם השולחן ליד המיטה?!"

כי הדברים שעליהם, זה המקום שלהם, אבל היא לא תבין את זה, אין לי מקום בשביל הדברים שלי כשהחדר שלי הפך למחסן צעצועים בשביל אחיינים שלי.

גם בתיכון כשלמדתי בפנימיה החדר שלי הפך למחסן, סך הכל 4 שבתות לא יצאתי והביתה ופתאום החדר שלי הפך למחסן של הבית אבל היי, למה שזה יפריע לי? זה סך הכל המקום הפרטי שלי שאני יכול לעשות בו הכל, שזה המקום היחידי שאני אמור להיות בו לבד עם המחשבות שלי. היום המקום היחיד הזה נמצא במקלחת שגם שם אני על זמן שאול כי אבא על כדורים משתנים אז ברגע שהוא צריך, סוגרים את המים, שמים עלי מגבת ואני חייב לצאת.

אני צריך לעשות תחנות ושליחויות בשביל להביא לאבא תרופות ופתאום אבא שלי הבוקר גם אומר לי "תלך לחנות פוזה (שכמובן בכיוון ההפוך ורחוקה בטירוף) לקנות לי טרייניגים. יהיה לך טיול היום" מי רוצה טיול?! בחיית עזבו אותי! יש לכם בן עם רכב! אני תלוי תחבורה! היה לי הפסד מטורף בסופ"ש שנגנב ממני גם הכסף של המכירה ואתמול גיליתי שגם טבעות נגנבו ממני! אחרי הפסד כזה אני צריך לשבת לעבוד, לא לטייל!

בקיצור הביאו לי עצבים....