גאד דאמיט סשה, לפחות תועילי בטובך לענות! אם את לא רוצה קשר איתי אז למה אישרת אותי בפייסבוק שוב?! ועוד שאלת אותי שאלות מרוחקות כאלו, אף פעם לא על איך אני אלא על הדירה, החתולים וזהו. כאילו מאוד חשוב לך שהבן אדם שמסדר לך "דברים שהם טעימים" לא יעלם אבל זה רק בגלל הדברים הטעימים....

סעמק....

את רק מוכיחה לי את מה שנועם אמרה...

אפילו לא מחקתי עדיין את אליס מעבר למראה מהטאבלט למרות שהסרט כבד עליו כי אני יודע שאת מתה לראות אותו (אם לא ראית כבר עם מישהו אחר).

בקיצור אני רוצה לדעת בכנות איפה אני עומד, בלי למרוח.

אני חושב שדילגתי על משהו בפוסט הקודם.

אני חותך.

ממתי אני הטיפוס שחותך?

אלכוהוליסט? כן

נרקומן לשעבר? כן

אובדני, אישיות גבולית, דיכאון קליני? כן, כן וכן

אבל לחתוך?

בחיים לא חתכתי את עצמי. זה לא אני. לא נמשכתי לזה אף פעם ופתאום אני מבין איך לג׳ינג׳ית היה קשה להפסיק...

הערת ביניים: מדהים שדווקא בתקופה הנוראית הזו - כשאני עומד לאבד את הדירה, לחזור לרחוב או הוסטל לבריאות הנפש למבוגרים. - אני חושב עליה.)

אני מפחיד את עצמי כבר, כועס, מתוסכל, בדיכאון כבר חודשים וכבר 3 חודשים בלי עבודה...

הרעיון של להתאבד קורץ יותר מתמיד.

יש אנשים שאני יכול לראות אותם קוראים את הפוסט הזה עם חיוך...

תשמחו, ניצחתם אותי בסוף, ניצחתי את עצמי...

אני שבור לגמרי.

את החברה הכי טובה שלי, את גורמת לי להרגיש טוב כשהעולם שלי נשרף.

כשמילים כמו מוות, רחוב וכלא צפות מעלי את שם מרגיעה את החרדות שלי יותר טוב מכל כדור שלקחתי בחיים.

אני מכור אלייך כמו לסמים הקשים שהייתי מכור אליהם.

אז תודה לך, תודה לך ילדה יפה.

חזרתי לשתות כל יום כמעט, התחלתי לחתוך ומתישהו אני גם אלך מפה אבל בינתיים אני מדמיין.

אני מדמיין שאנחנו זוג כמו שבאמת הייתי רוצה.

את פה כמעט כל יום, את ישנה פה הרבה לילות.

אתמול נרדמנו מחזיקים ידיים ותודה לך על זה.

את זו שהחזקת לי את היד וסירבת לעזוב גם כשגרד לי האף וניסיתי לשחרר פשוט החזקת אותי חזק יותר.

כל נשיקה שאני נותן לך ללחי, למצח ולאף הלב חצי נקרע כי אני רוצה לנשק אותך בפה.

להגיד לך שאני אוהב אותך, מכור לריח ולתחושת הכוח שאת מכניסה בי.

מתישהו אני אצתרך להגיד לך ביי, מתישהו אני אצתרך ללכת.