אני לא הייתי לוחם, אני נפסלתי בשירות קרבי ושובצתי לשירות עורפי (ג׳וב) ועד היום אני מצטער על זה, מרגיש שלא עשיתי מספיק, שלא נתתי מספיק.
לפעמים אני עובר ליד מצבות של חללי צה"ל, של גיבורים, של לוחמים ילדים, שישארו תמיד ילדים, שלא תהיה להם משפחה, שלא יהיה להם טיול אחרי הצבא, כאלו שעקבו אחרי פקודות ומפקדים עם אמונה שבזכותם יהיה יותר טוב.
היום ומחר אלו ימים מקודשים לדעתי הרבה יותר מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, היום מתאבלים על ילדים.
עוד מהיותי ילד היה איזה סרט עם טל מוסרי שערוץ הילדים שידר ביום הזיכרון, על ילד שאחיו נפל ודרך ההתמודדות שלו ותמיד בכיתי בסרט הזה, גם היום, אני כבר בן 26, ראיתי דברים, עברתי דברים ועדיין היום כשהסרט שודר, בכיתי והגרון עדיין חנוק.
בשירות שרתתי במבצע "עופרת יצוקה" ורק אז הרגשתי פתאום חייל. למשך רוב זמן המצבע היינו בבסיס, לא יצאנו, היו מקפיצים אותי בימים ולילות לתקן רכבים תקולים שאמורים לצאת לעזה לתגבר כוחות או רכבים שהיו אמורים לגרור או להטעין מטוסים בנשק.
כל הזמן על מדים, אין הפסקות מסודרות ואפילו אחרי מקלחת בערב עולים על מדים וישנים בהם כי יכול להיות ומקפיצים בלילה.
הרגשתי חייל.
כל פעם שהגעתי להר הרצל כשעבדתי בטיולים זה היה ביקור מרגש, בכל פעם השארתי מתנה כזו או אחרת על קבר אחר וכל פעם הצדעתי וחלקתי כבוד אחרון לאותו נופל, סיפרתי לו מה הולך במדינה וכמה שאני לפחות גאה בתרומה שלו.
היו ימים שחלמתי שאני אהיה קבור שם, לוויה עם משמר כבוד, דגל ישראל יקבר איתי ביחד.
אנחנו כאן בזכותכם ואני מצדיע לכם, הנופלים והחיים כאחד.
אני לא אשים את שם כותבת הפוסט על מנת לשמור על פרטיותה.
הפוסט ריגש אותי ובעצם אמר בדיוק את מה שאני מרגיש בצורה כל כך ברורה וחדה.
להלן הפוסט:
"כשהייתי קטנה שנאתי פיגועים,
כי כשהיו פיגועים, במקום החדר של חני היו רק חדשות כל היום.
ואמא אמרה לי לכבות את הטלוויזיה.
ובכיתי,
ולפעמים גם אמא,
חשבתי שאולי גם היא אהבה את החדר של חני.
ובכל יום הייתי רצה הביתה מבית הספר כדי לראות אם היום יהיה החדר של חני.
נמאס לי לראות כל הזמן את אותם הסרטים בוידאו שאני כבר זוכרת בעל פה.
לפעמים אפילו ראיתי את אותו הסרט 3 פעמים באותו השבוע!
היום אני עדיין שונאת פיגועים,
אפילו שאני כבר לא רואה החדר של חני.
ואני כבר לא צריכה לרוץ הבית כדי לדעת אם יש פיגוע,
היום אני יודעת שיש פיגוע עוד לפני שיונית ממשיכה להפסיק לחייך.
ועכשיו אני כבר לא מכבה את הטלוויזיה,
ואני רואה בעיינים שלי איך רוצחים אחים,
מסתכלת בתמונות של הרוצח ומנסה ללמוד לזהות פנים של רוצח.
ושוב יש דמעות,
ושוב אותם הסרטים.
'חשד' לפיגוע.
אלמונים ורעולי פנים רוצחים יהודים.
והאלמונים האלה מקבלים עזרה מהמדינה שלי והם מקבלים לימודים ואוכל מהמיסים שלי.
ורפואה.
וביטחון.
ורק עלי אין מי שישמור.
כועסת שלא שומרים עליי"
זה מתאר את ההרגשה של כל אדם שנולד לאלימות המזוויעה של הפיגועים והמלחמה הלא נגמרת בין הישראלים לפלסטינאים.
אתמול ישבנו אצל קאיוקי ואחד מהנושאים היה בואו ננסה למצוא פיתרון.
בר בחור אמר שהפיתרון הכי טוב זה להכיר בזה שאין פיתרון.
עניתי לו "אבל זה לא פיתרון, זה הכרה בבעיה ואם יש בעיה צריך לפתור אותה אחרת דורות על גבי דורות ימותו פה בגלל חשיבה כזו."
בצער רב הגענו ל-2 פיתרונות:
-לתת להם מה שהם רוצים, מדינה, נמל, שדה תעופה ושיבנו... ברגע שהם עושים משהו, עזה מגרש חניה, שלטון צבאי בשכונות מזרח ירושלים ובכלל לעשות להם את החיים קשים.
-כבר עכשיו למחוק אותם.
אף אחת מהן לא אידיאלית ואף אחת מהן לא נראת לי טובה אבל זה מה יש....
כן, אני יודע שיש אבטלה סמויה (כבר לא כל כך סמויה) ואני יודע שהרבה מהאנשים מגיעים בסוף לתפקידים שהם לא קרביים, אבל זה לא מה שמשנה.
האם לוחם עם בעיות בבית היה יכול היה יכול להשאר לוחם ללא העזרה הכספית שהוא מקבל דרך המש"קית ת"ש?
האם היו יכולים להיות ימי חינוך ותרבות טובים לחיילים ללא העזרה של מש"קיות חינוך?
איך היה מגיע ציוד ליחידות בשטחים בלי תובלה?
איך הרכבים היו זזים בכלל בלי התחזוקה השוטפת שמגיעה מחיל חימוש?
שאגב הוא החיל הכי פחות מוערך אבל הוא עושה הרבה יותר ממה שאנשים חושבים, דואג לתחמושת, תחזוקה של טנקים ורכבים, ציוד אופטיקה ואלקטרוניקה.
המדינה שלנו צריכה להלחם בצורה יום-יומית על קיומה אם זה מאויבים מבחוץ ואם זה מאויבים מביפנים.
כשגדלתי האיום היה הרבה יותר מוחשי, אוטובוסים מתפוצצים, חגורות נפץ בקניונים או מסעדות או כל מקום המוני כזה או אחר, זה היה הטרנד, היום הם למדו שיטה חדשה ומאוד פשוטה - לדרוס.
אז הרבה יותר קשה להלחם בזה ולתפוס את זה אבל אנחנו צריכים צבא להלחם בזה.
תארו לעצמכם דבר כזה - אין יותר חיילים במחסומים, אין יותר חיילים שיתפסו מחבלים שחודרים לארץ, אין יותר אבטחה בגבולות, אין יותר ישראל.
אני גדלתי בידיעה שלא צריך אותי, צריכים חיילים, ולא רק לוחמים, כולם חשובים.
אז מעצבן אותי שאחוזי ההשתמטות גדולים כל כך.
כי צבא זה לא כיף ולא הלכתם לעשות כיף, אם היה לכם כיף זה בונוס.
צבא זה בשביל שאתם, החברים שלכם, המשפחות שלכם שכל אלו יוכלו לישון טוב בלילה בידיעה שיש מישהו ששומר עליהם.
חוויה אישית שלי מהשירות, שאני הייתי חיל אוירניק, שירתתי קרוב לבית ועשיתי יומיות.
יום אחד כשאני חוזר הביתה, ממש 50 מטר מהבית עוצרת אותי אישה מבוגרת ואומרת לי "תבורך! אתה וכל החיילים ששומרים עלינו!"
ואני כולי ג'ובניק קל"בניק, התרגשתי, אבל ממש.
עד עופרת יצוקה,לא ראיתי בתפקיד שלי משהו חשוב ולא הבנתי את המשמעות של התפקיד שלי.
אבל במבצע לא יצאנו הרבה הביתה והיינו המון במחלקות עד שעות הערב המאוחרות לעבוד, ובאחת הפעמים הקפיצו אותי לטייסת, מלגזה תקועה - נשמע טיפשי נכון? אז מה אם היא תקועה? - המלגזה הזו מטעינה פצצות על המטוסים שיוצאים לעזה ובלי המלגזות האלו אין טילים, מטוסים לא יוצאים ועזה ממשיכה להפציץ.
אז קיבלתי את הכאפה, אם לא אני (הייתי באותו ערב החשמלאי היחיד בבסיס) מטוסים מהטייסת לא היו יוצאים כי לא היה מי שישמיש את המלגזה.
כל תפקיד חשוב וכל תפקיד עוזר אז תעשו לי טובה, תתגייסו אם אתם יכולים בריאותית (פיזית או נפשית) ולא משנה לאיזה תפקיד כי לוחם לא יכול להסתדר בלי הפ"פ (פקידה פלוגתית) שתעביר את הבקשות שלו למפקדה ושהמש"קית ת"ש אחר כך תעבור עליהם ותעביר לקצינה שלה שתאשר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
