אני בלי חתכים חדשים מהיומיים האחרונים!

כבר יומיים שלא חתכתי!

גאה בעצמי, צעד צעד

אה ומשהו לא קשור. נשארו לך 4 ימים עד הגיוס, אני סומך עלייך ושמח לשמוע שטעיתי לגבי הקרבי.

בהצלחה

אימצתי חתול

קוראים לו לנין והוא הקומוניסט הפרוותי שלי

לנין תגיד שלום:

ביום חמישי, בדיוק כשתכננתי לישון, חבר מתקשר, אומר שהוא בת"א ומבואס ושואל אם אפשר לקפוץ "בטח, רק תבוא".

הוא הגיע וסיפר לי למה הוא מבואס, שוב פעם אכזריות של אנשים.

מישהי התחילה איתו באיזו אפליקציה והם קבעו להפגש בת"א באיזור רידינג והוא הגיע והבחורה פשוט הבריזה לו, לא אמרה לו כלום ונעלמה בלי לענות להודעות או כלום.

הוא קנה לה שוקולודים, השקיע, מקס ברנר וזה עטוף יפה.

אחרי שהוא סיפר לי את הסיפור אני ישר כזה "יש ממש מתחת לבית שלי פאב, בוא נקפוץ נשב על איזו בירה."

ירדנו לפאב והיה זוועתי כי לא נתנו שירות בכלל, ישבנו שם איזה רבע שעה ולמרות שניסתי בעדינות לתפוס את תשומת הלב של המלצרית או ברמן הם היו עסוקים בלדבר עם חברים שלהם.

קמנו והלכנו לפאב אחר שאני מכיר גם ממש מרחק הליכה מהבית שלי.

שם היה נחמד, פגשנו 2 בנות ושיחקנו איתן דוראק.

הוא ניסה להתחיל איתן ופתאום אני קולט עד כמה שהוא מנסה בכוח כאילו החיים שלו תלויים בזה ורואים את זה כלפי חוץ וזה לא תופס.

והבנתי את עצמי קצת יותר לגבי הביטחון העצמי שלי.

אני חצי חצי, כאילו יש לי 2 אנשים בתוך הראש. אחד מלא ביטחון ויודע מה הוא עושה ולאן הוא רוצה להגיע ולעשות והשני הוא הצד השני של אותו מטבע, חסר ביטחון בעליל, בטוח שהוא טועה כל הזמן.

סוג של מלחמה בתוך הראש שלי כבר כ"כ הרבה שנים שאני לא בטוח מאיזה גיל זה.

אצלי זה גם ממש מוקצן כי הסימפטומים הנפשיים כבר עוברים לפיזי, כאבי ראש ובחילות שאני כבר שנים לא יודע איך להפטר מהם ואני באמת מרגיש קרוע ל-2.

אפשר לראות את זה כשאני משנה שפה, בעברית אני כמו שתארתי למעלה, חצי-חצי, אבל כשאני מדבר אנגלית? ממש לא.

כשאני מדבר אנגלית אני רק החצי עם הביטחון, אני יודע מה אני עושה, לאן אני מכוון

כשאני מדבר אנגלית אני יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ואפילו השפת גוף שלי משתנה לשפת גוף מלאת ביטחון.

כנראה בגלל זה הייתי כ"כ מקובל בתגליות שהייתי מאבטח, תמיד הייתי עם ביטיחון לא מעורער.

אתמול, הייתי אצל ידידה שאישפזה את עצמה במחלקה פסיכיאטרית, היא פחדה שתעשה משהו לעצמה והיא נראתה הרבה יותר טוב ממה שהיתה לפני שאישפזה את עצמה והיום בבוקר אפילו רשמה איזה סטטוס אופטימי שזה מראה על איזה כיוון חיובי.

חתמתי על דירה השבוע, דירת חדר, רק אני, בלי שותפים וזה הולך להיות טוב.

ובנימה זו, אני צריך להתארגן ולהתחיל לארוז ולהעביר דברים לדירה החדשה.

שיהיה חג סופ"ש שמח.

בום, איך בפיסקה אחת לזרוק אותי אחורה שנה וחצי אחורה לתחילת קשר שנגמר בדיוק לפני שנה וחודשיים.

מציפים זכרונות טובים וטובים פחות, הפעמים שהייתי רוצה לשכב והיא לא והייתי מנסה לשכנע אותה שכן...

פעמים שהתווכחתי איתה שהדרך שלי היא הנכונה ושהיא טועה..

שזילזלתי ביכולות שלה להגיע לאן שהיא תרצה בצה"ל.

אבל זכרונות טובים.

היום שנפגשנו, באותו אימון שהיא באה אליו במיוחד בשבילי, הפעם הראשונה שהיא ישנה אצלי, הסקס הראשון שהיה מלא תשוקה ואהבה.

לטייל איתה ברחובות, בלי כסף אפילו לפחית שתיה אבל נהננו מסתם לרקוד ליד איזו מזרקה, לחכות איתה לאוטובוס בתחנה המרכזית ולהתחיל להרקיד אותה סלסה, הצחוק שלה, כמה שאהבתי להצחיק אותה.

אני קראתי את מה שהיא כתבה בלי לדעת שזו היא וברגע שהבנתי ירדו לי דמעות לא רצוניות.

אני עדיין מדבר עם אחותה והיא שאלה אותי פעם (כי היא כנראה לא הכי מודעת לאיך שדברים נסגרו ביננו) "למה שלא תחזרו לדבר?"

ואני עונה לה "נראה לך? אני רק אעז לפנות אליה היא תשפד אותי רק עם המילים שלה.

אז עברה תקופה...

היה לי זמן לעשות חשבון נפש ולנתח את מה שהיה.

אני כ"כ מצטער ואני לא מצפה שתסלחי לי ואני לא מצפה שפתאום תגידי "הי הוא מצטער אז הכל בסדר" כי זה לא עובד ככה וגם זה יהיה הפוסט האחרון שאני כותב על זה.

אבל אני רוצה שתדעי שאני משתדל, באמת, להיות אדם יותר טוב, להיות אדם שנותן בלי הצורך לקבל חזרה.

אני משתדל גם לטפל בעצמי יותר טוב, עבודה מכובדת, חליפה ועניבה, מי היה מאמין שאני אהיה בעבודה עם חליפה ועניבה?

יש נפילות ואני אדם חולה שמקבל טיפול בשביל זה.

וואו, שטיפה של זכרונות שמקשה עלי להרדם. שטיפה של אשמה..