בשבוע אחד, דוד שלי נפטר, יום אחריו סבתי החורגת ויומיים אחר כך אבא נכנס לבי"ח שוב, הפעם הוא מאבד את הראייה ולרופאים אין מושג מה הולך איתו, הם אובדי עצות.

שובהצלחתי לפגוע בידידה בהתפרצות אחרי כל החרא של השבוע ונפלתי עליה כשגם היא היתה במצב מעורער.

בשלב מסויים חשבתי שאני צריך איתי את האשקלונית אבל הבהירו לי שלא, ביני לבינה לא יהיה יותר כלום חוץ משנאה כואבת.

ה"מפחידה" הפסיקה לדבר איתי בלי שום סיבה נראת לעין וזה ספק מעצבן ספק מאכזב אבל פאק איט. אנשים שהולכים מהחיים שלי רק מפנים לי את הדרך לאנשים טובים יותר.

הכרתי מישהי חדשה ומתפתח שם משהו אבל זה עוד בניסיון ולא בטוח... הלוואי וזה ילך.

הפעם אני נכנס למערכת יחסים עם ראש מפוכח ואני לא אתן להתלהבות שלי לנהל אותי.

דיכאוני ושמח, שילוב מוזר, זה קופץ מפה לשם ומשם לפה.

אני משתדל להסתכל קדימה בעיניים מפוכחות ופתוחות, לראות את הדרך הנכונה.

תם ונשלם עוד חלק בחיים. 

אני לא יודע איך לפנות אליה ועכשיו אני מפחד שהמצב שהיא נכנסה אליו היא באשמתי.

קאיוקי בטח שונאת אותי, חברה שלה בטל מתעבת אותי...

איך בערב אחד שאני אפילו לא שיכור ומגיע עם כוונהלתמוך ולעזור אני מגיע למצב שאני שוכב עם הבחורה ואז מרסק לה את העולם?

איך אני פוגע בלי לשים לב בכלל?

שוב הדימוי של מפלצת, תפלץ, אדם רע שכל מה שהוא עושה הוא רע, גם אם התכוון לטוב.

אולי אני צריך באמת להפסיק לנסות? אולי זה שאני מנסה זה מה שהורס?

אני כנראה לא בנוי ליחסים חברתיים...

שוקל להתבודד חוץ מעבודה כי חייבים.

לא עדכנתי המון זמן...

אני נתתי החלטה.

אני אחזור לכאן אדם אחר, אחרי שאני אשנה את החיים מקצה לקצה.

כן, התחלתי שינוי כשהפסקתי עם סמים ואלכוהול אבל זה לא מספיק.

התחלתי עם הלימודים, צורפות, וכבר יש אנשים שממתינים לתכשיטים שאני אמכור להם.

אבל זה גם לא מספיק.

השמנתי ואני צריך לחזור להתאמן, לטפל בעצמי.

אני מזניח את עצמי וזה צריך להשתנות.

אז לבינתיים הבלוג יהיה בסטנד-ביי עד שיהיה שינוי משמעותי בחיים שלי.

ואני רואה עצמי ככישלון