יום הזיכרון תמיד היה לי קשה.
במיוחד בזמן ולאחר השירות הצבאי שלי.
אני לא הייתי לוחם, אני נפסלתי בשירות קרבי ושובצתי לשירות עורפי (ג׳וב) ועד היום אני מצטער על זה, מרגיש שלא עשיתי מספיק, שלא נתתי מספיק.
לפעמים אני עובר ליד מצבות של חללי צה"ל, של גיבורים, של לוחמים ילדים, שישארו תמיד ילדים, שלא תהיה להם משפחה, שלא יהיה להם טיול אחרי הצבא, כאלו שעקבו אחרי פקודות ומפקדים עם אמונה שבזכותם יהיה יותר טוב.
היום ומחר אלו ימים מקודשים לדעתי הרבה יותר מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, היום מתאבלים על ילדים.
עוד מהיותי ילד היה איזה סרט עם טל מוסרי שערוץ הילדים שידר ביום הזיכרון, על ילד שאחיו נפל ודרך ההתמודדות שלו ותמיד בכיתי בסרט הזה, גם היום, אני כבר בן 26, ראיתי דברים, עברתי דברים ועדיין היום כשהסרט שודר, בכיתי והגרון עדיין חנוק.
בשירות שרתתי במבצע "עופרת יצוקה" ורק אז הרגשתי פתאום חייל. למשך רוב זמן המצבע היינו בבסיס, לא יצאנו, היו מקפיצים אותי בימים ולילות לתקן רכבים תקולים שאמורים לצאת לעזה לתגבר כוחות או רכבים שהיו אמורים לגרור או להטעין מטוסים בנשק.
כל הזמן על מדים, אין הפסקות מסודרות ואפילו אחרי מקלחת בערב עולים על מדים וישנים בהם כי יכול להיות ומקפיצים בלילה.
הרגשתי חייל.
כל פעם שהגעתי להר הרצל כשעבדתי בטיולים זה היה ביקור מרגש, בכל פעם השארתי מתנה כזו או אחרת על קבר אחר וכל פעם הצדעתי וחלקתי כבוד אחרון לאותו נופל, סיפרתי לו מה הולך במדינה וכמה שאני לפחות גאה בתרומה שלו.
היו ימים שחלמתי שאני אהיה קבור שם, לוויה עם משמר כבוד, דגל ישראל יקבר איתי ביחד.
אנחנו כאן בזכותכם ואני מצדיע לכם, הנופלים והחיים כאחד.
יזכור: