בוקר חדש עולה על פני שמיים עמוסות. את זה אני יכולה כמובן לראות רק דרך אותם חריצים קטנים בין תריסי ההזזה בחלון הענקי שבחדר השינה.

אני נועלת את נעלי הבית החמות שנקנו לי אתמול,כאות ציון לכניסתו של החורף החצי-מיוחל-חצי-לא בבית שלנו, מכינה לי כוס תה במטבח שהברקתי אתמול בלילה אחרי שהוכעסתי מהלכלוך שנשאר שם ובקבוק הבירה השבור.

מתלבשת כמה שיותר חם,משאירה פתק קטן על השיש,מציירת לידו שמש,ויוצאת החוצה.

תוהה אם לרדת במדרגות או במעלית שעלולה להתקע,ובסוף בוחרת שלא להסתכן ולהכנס לתוכה וזאת לא מהחשש שתתקע אלא אם מחמת ריח הנפתלין שנידף ממנה.

גשם אבל לא מבול יורד בחוץ,קונה עיתון,קפה וכמה מיני דונטס כמו שאתה אוהב.

חוזרת הביתה,חולצת נעליים שנרטבו בגשם,תולה את המעיל על יד הדלת,ומתיישבת אל מול הטלוויזיה בסלון.

אין שום דבר לראות חוץ מחדשות שמזכירות את הבית,אז אני מרימה טלפון הביתה,שכבר נשמע בסדר,ומסיימת אחרי מספר דקות כשאתה עומד בפתח המסדרון מביט לעברי.

אני נושקת לך,ואתה מחייך,מביט מסביבך ובוהה בעיתון,קפה וכמה מיני דונטס כמו שאתה אוהב.