לא הספקתם לקרוא וכבר חדש.
לא יכלתי לחכות יותר.
רציתי כל כך לכתוב, אבל ליום הזיכרון הגיע פוסט משלו .
"וכשאף אחד לא רואה,
היא בוכה.
היא בוכה בשקט
מוציאה לאט לאט את הכאב."
"הם מנסים לגעת בי
לדבר איתי
ולהגיע אלי.
אני לא נותנת,
אני מתרחקת
ושומרת מרחק."
"החיים.
כזאת מילה גדולה.
מה מסתתר מאחוריה?
הר של כאב
והמון אהבה."
"הכאב הגדול והנורא
זה שאני מרגישה עכשיו.
הכאב הגדול והנורא
שיבוא ויכסה אותי
בלי לשאול את רשותי בכלל."
חיפוש אחר המטען ו"סידור" של המגירה,
מצאתי כמה מהעבר.
עבר קצת יותר מחצי שנה אבל בשבילי זה כבר עבר.
מה עוד אפשר לומר ?
בדידות,האידיוט ודיכאון.
המניע לכתיבה שלי.
אז לפחות.
לא החלטתי עדיין לגבי האימרה שאי אפשר לכתוב כשמאושרים ..
מאושרת אני כן,
רק שמחה לא.
כאילו לא רוב הזמן לפחות.
נמאס לי מהמצבי רוח האלה.
שאנשים לא מבינים אותי ואפילו לא אתה.
לא צריכה שכולם יזדהו אבל אתה.
אם היית בת היית מבין אותי הרבה יותר.
זה כל כך אנוכי מצידי אבל אני רוצה אותך כאן, עכשיו ! :'(
כל כך לא מתאים לי לבכות עכשיו.
לא מגעגועים ולא מכלום.
פשוט לא מתאים.
טוב אני צריכה לצחצח שיניים,
לקחת כסף פפלא ומפתחות.
מבט אחרון במראה ולהתעופף מכאן.
יום עצמאות שמח שיהיה לכם.
ולי. בבקשה שלא יהיה מה שאני כמעט בטוחה שיקרה ..
לא מגיע לי להנות קצת ? :|
אם היית יודע כמה אתה פוגע בי כשאתה מערער באהבה שלי אלייך.
אפילו שהבלבול לי מבלבל אותך, למה נראלך ????
ואם היית יודע ? היית ממשיך לפגוע ? :|
*משו שעלה לי כרגע*
תמונה של סכין מלאה בדם.
תקועה בצד ליד הבטן ..
ומישהו ממשיך לסובב אותה.
*אוחח כל כך מיותר*
זה לא אתה.
וואי אני טיפשה.
לא לא לא.
בבקשה אל תבין את מה שאתה לא צריך להבין.
אני אוהבת אותך אהוב שלי (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תותת :]
