קבעתי עם האושר

אני כל כך רוצה להתחיל מחדש.

אבל זה פשוט קשה מדי.

קשה לי לוותר על הכעס שעדיין צבור בתוכי על אנשים מסויימים,

קשה לפנות אליהם ולסדר את העניין ולא כי לא איכפת לי, אלא כי קשה לי להיחשף ככה בפני בניאדם ..

ואני פשוט לא יכולה לעבור הלאה ולחייך בחזרה לאותם אנשים,

זאת כזאת צביעות שאני לא מוכנה לרדת לרמה שלה, פשוט לא.

ואני מנסה. באמת.

הכל יותר רגוע ומתון.

הערות מעצבנות מקבלות הערה מעצבנת בחזרה.

בלי יותר מדי חשבון ובלי להעלב יותר מדי ולהיפגע.

קיבלתי אז החזרתי, כלומר הראתי שנפגעתי בלי להיחשף יותר מדי.

נמנעים מלריב על כל שטות קטנה, כי הבנו לאן זה מוביל ..

וזה כל כך טוב עכשיו, כל כך טוב לדעת שאין את הקטנוניות הזאת שהיא פשוט נעלמה.

אני לא רואה את עצמי כרגע ניגשת לאנשים ופותחת בפניהם את מה שאני מרגישה.

פשוט לא. הם פגעו בי כל כך שאני לא מצליחה לומר להם את זה.

אולי הם יודעים ואולי הם לא כמו שטל אמרה,

ואני יודעת שלא הכל ברור מאליו כמו שאני תמיד חושבת.

אבל בהדרגה, לאט לאט.

קשה לי לחזור אחורה, ולהתחיל מחדש.

אני לא חושבת שמותר לי בכלל.

כי בסך הכל אני יצאתי מגעילה.

אבל מה שמפריע לי באמת,

זה שזה בכלל לא היה בכוונה כזאת.

הכל נבע מתסכול שלי עם עצמי.

אף אחד לא היה אשם.

אבל פשוט אין דרך חזרה,

והכי מרגיז שכשאני רוצה את המקום החשוב הזה בגדוד,

אני מרגישה שהוא חומק לי בין הידיים ..

ופתאום כשאני יוצאת בהצהרות כולם תופסים אותי במילה,

וזהו אמרתי את שלי אז עכשיו כולם סוקלים אותי באבנים.

בלי שאף לא התחשב בכלל למה אני מרגישה ככה,

ולמה אני אומרת את מה שאני אומרת.

אבל למי איכפת בתכלס ..

וזה לא שיש לי על מי לסמוך שם במקום האחר,

כי גם הנציגות שיש בגדוד דואגת רק לעצמה אז אני לבד בעניין הזה.

לבד וצריכה לדאוג גם לה, ולכל כך הרבה.

וזה מרגיז. לא שאני צריכה לדאוג, כי זה אני בוחרת. כי אף אחד לא ביקש.

מרגיז שאני מקבלת זין גדול בחזרה,

כאילו מי אני ומה אני רוצה.

אז בסדר, מה עוד אני יכולה לומר.

במילא אף אחד כבר לא שם לב מה הוא עושה.

ואם הוא פוגע ולמה ומה ומי ואיך.

כי מה זה כבר משנה?

תות.

אופטימית יותר, אני חייבת לציין.