Shat Out Of Hell -
http://www.youtube.com/watch?v=TtxAiwLkwyw
הבוקר הגיע אלי לאחר שינה טרופה, אם אפשר בכלל לקרוא לכך שינה. התהפכתי על גבי, שוטטתי בחדר והבטתי בשותפותי הישנות. שקלתי אף לצאת החוצה, אך החוקים הנוקשים והידיעה כי אני מצולמת בכל זמן נתון גרמו לי לוותר על הרעיון. באחד משיטוטי חסרי הטעם בחדר החשוך, האזנתי לגשם שדפק על החלון, ולפתע זיהיתי את נצנוץ הפנטגרם מהספר של הלנה שגלש אל מתחת לכר שלה. הירח, שהחל לאבד מאורו הסתתר מאחורי ענן גשם גדול והאור בחדר היה קלוש, אולי מפנס רחוב מרוחק, אך לא מעבר. למרות החושך הכמעט מוחלט הפנטגרם המדמם על כריכת הספר נצנץ כמשקף אור שאינו קיים, ומשך אותי אליו. הושטתי את ידי בכדי לקחת אותו אך ברגע שנגעתי בספר ברק האיר את כל החדר ופני החיה ששמתי לב אליהם לראשונה, על אף שכנראה היו מוטבעים על הכריכה גם בלילה הראשון בו ראיתי את הספר לראשונה, הביטו אלי במבט רושף אש. פחות משניה לאחר מכן, עוד לפני שהספקתי להבין מה ראו עיני, רעם חזק נשמע ואני, מפוחדת, כמו ברחתי ממנו אל מתחת לשמיכה. לאחר מספר דקות, כשהצלחתי להירגע מהמחזה המבעית, הורדתי את השמיכה מראשי ונתתי למחשבות למלא את ראשי, מנסה לשחזר את מאורעות הערב שעבר ומנסה לגלות רמז להתנהגות המוזרה של ג'וני.
לאחר תשובתו המפתיעה הבטתי בעיניו במבט שואל והוא סירב לענות. "זו הייתה טעות". אלו היו המילים האחרונות שהוא החליף איתי באותו הערב. לאחריהן הוא קם ויצא לכיוון חדר האוכל, משאיר אותי תוהה בקשר לפשר תשובתו המפתיעה. הגעתי לחדר האוכל באיחור של כחצי שעה, מספר דקות לאחר ג'וני שהספיק להגיע בינתיים אל מרכז החדר שם ישבו שאר חברי ההרכב. שם היה גם מרכז האש. התלמידים היו בעיצומה של מלחמת אוכל אכזרית. שאריות פסטה ותפוחי אדמה הושלכו לכל עבר, גושי בשר התעופפו ואחד אף פספס אותי במילימטרים. צמוד אל המקום בו ראיתי את ראשו המפוחד של אולי מציץ ממתחת לשולחן, ואת ידו החסונה של טורה מתרוממת שוב ושוב, מחזיקה מאכל אחר בכל פעם ומשליכה גוש מזון זה או אחר לכל עבר, עמדו על השולחן שתי בנות מכוסות ברוטב אדום ונאבקות בעוד עדת בנים שהתכופפו מדי פעם בכדי להתחמק מדבר זה או אחר שנזרק לעברם מעודדים אותן, ספק מכעס על העדה השניה, ספק מרצון לראות אותן נאבקות. העזתי להתקרב מעט וזיהיתי שאחת הבנות על השולחן הייתה יולה, שיערה היה פרוע ובגדיה מוכתמים בשאריות רוטב אדום ובשר והיא עמדה לתלוש את שערותיה של השניה שנאבקה בה. היא הייתה אחת משלושת הבנות המצחקקות בקבוצת הסולנים.
ניסיתי להחליט האם להישאר ולרוץ אל מתחת לשולחן שם ישבו שאר חברי ההרכב שלי או לברוח החוצה אל החדר כשמבטי נתקל בעיניו המפוחדות אך משועשעות של דין וסימנתי לו שיצא איתי מחדר האוכל שדמה יותר לשדה קרב ברגעים אלו. הוא כיסה את ראשו במגש וחמק בצעד מתכופף אל דלת הכניסה, ממנה ברחנו שנינו, צוחקים בקול גדול.
"מה קרה שם?" שאלתי אותו והתקשיתי להסתיר את נימת הצחוק שבקולי.
"או, זה הכול התחיל כששתי הבנות האלה שרבו על השולחן התחילו להתווכח, כי כל אחת טענה שהשניה תפסיד מחר בערב. לאט לאט כל ההרכבים שלהן התחילו לריב, וכל השאר הצטרפו אליהם ופתאום התחילה מלחמה. אני חושב שראיתי את המנהל יוצא משם ומתפקע מצחוק!"
"וואו, כולם בטח ממש בלחץ ממחר! גם בחזרה שלנו כולם התחילו לריבו... אני לא יודעת איך נעלה לבמה מחר ככה."
"אל תדאגי, עם השירה שלך אף אחד לא ישים לב גם אם כל אחד ינגן שיר אחר!"
חייכתי במבוכה, ואף הסמקתי והוא חיבק אותי. "בואי!" הוא אמר לפתע ומשך אותי אל עבר קצה הרחבה שבמרכז בית הספר, לכיוון העצים שמאחוריהם היה האגם.
השעה הייתה שעת שקיעה ומימי האגם, כמו גם פסגות ההרים המושלגים, נצצו באור הדמדומים. ירדנו במורד הגבעה אל עבר האגם שזהר בכחול עמוק, ושמש אדומה השתקפה בו. נשכבנו שנינו על הדשא הירוק שהיה לך והבטנו בשמי הדמדומים. השמש שקעה במהירות והחשכה עלתה. ירח שרק החל להתרוקן הביט עלינו בחצי חיוך ואני הבטתי בו, מוקסמת.
"תגיד..." החלתי לשאול בהססנות. "למה הבאת אותי לכאן?" לפתע נשמע רחש קליל מתוך המים, שהתגבר ככל שהתגברה החשכה שהקיפה אותנו. הירח הסתתר מאחורי ענן כבד ואור היה מועט.
"כדי שתרראי את זה!" הוא אמר בהתלהבות וקם אל עבר האגם.
התרוממתי אחריו וצפינו שנינו ביחד באגם השחור כעת. לפתע, הבחנתי באור מנצנץ שעולה מן האגם, ושיער אנושי מונף לאחריו. הבטתי במחזה מוקסמת. חשבתי, האמנתי, שהן רק מיתוס. סירבתי להאמין כי עיני צופות בבנות ים אמיתית אשר מרעיפות את שיערם וזנבם לאור הירח הקלוש לכל עבר.
"זה אמיתי?" שאלתי בספקות. פחדתי לשמוע את התשובה.
"בואי, אנחנו חייבים להסתלק לפני שהן ישמו לב אלינו. בנות ים לא אוהבות שצופים בהם" הוא משך אותי בידי, מנתק אותי בקושי מן המחזה המהפנט. "את יודעת.. אני גר כאן באיזור, ממש מעבר ליער. דברים כאלה, מיתוסים כביכול... זה לא דבר נדיר כאן."
"אז לכאן אתה נוהג להביא בחורות?" צחקתי.
"רק את המיוחדות. את השניה..." הוא הסיט את מבטו ממני, נראה היה כי עצבות נפלה עליו. "בואי, כבר ניהיה מאוחר, עוד מעט יתחילו לדאוג לנו. וחוץ מזה, יש לך הופעה מחר!"
כאילו בלי סיבה, הוא החל להגביר את מהירותו עד שכמעט רץ אל עבר סבך העצים שהפריד בין הגבעה לרחבה המרכזית. בכל הדרך אל חדרי הוא לא הוציא מילה, והתרחק בנפנוף יד נבוך. מבולבלת, נכנסתי בשקט לחדרי הרדום. חברותי לחדר כבר ישנו, הן היו שקועות בשינה שלווה. הבטתי בהלנה, שישנה גם היא. פניה הרגועות הקסימו אותי. כמעט הופנטתי ממבטה השלב כשלפתע רעם חזק נשמע ולאחריו ברק, שהבהיל אותי והסית את מבטי אל עבר החלון הפתוח. מתוך האור שנוצר, האור החזק, פני חיה הביטו אלי. מבנה פנים עגלגל, ניבים חדים וקרניים. מבט כועס נישא על פניה, ועל אף שראיתי את פניה של החיה רק לשניה, המבט הזה, האכזרי, שוחר הרוע, נותר בראשי זמן רב לאחר מכאן.
הרוח החלה מנשבת בחזקה וגשם החל לרדת מן השמיים האפלוליים. מיהרתי אל החלון וסגרתי אותו. נאבקתי בצירים הקשים כאילו היו להם רצונות משלהם, אך לבסוף הצלחתי לסגור את החלון. פניתי אל חדר האמבטיה בכדי לשטוף את פניי ולהתארגן לשינה, וכשיצאתי, משהו בחדר החשוך השתנה. חברותי לחדר לא זזו, גם הלנה עוד שכבה, ישנה בשלווה. אך נצנוץ הפנטגרם המוכר שבקע דרך קבע תחת כריתה לא נראה שם עוד. הספר נח לו, מזמין, על השולחן. על כריכתו זהרו פני החיה במין הילה משונה, אותה חיה שפניה בערו מבין הברקים קודם לכן. דחף בלתי מוסבר לפתוח את הספר אחז בי, ולא ראיתי שום סיבה לוותר עליו. בעמודו הראשון של הספר, הייתה פסקה אחת-
"הישמרו! המוסמך בלבד יכול לפתוח ספר זה. כל בן אנוש או יצור תבונתי אחר שיפתח ספר זה מבלי הסמכה, אימה תיפול על ראשו. מרגע קריאת הספר, מסתרי העולם האפל יתגלו אלייך. מבלי הסמכה אלה יכולים לפגוע בך- היזהר! עם המידע שתקבל בספר זה, תוכל לצפות בעולם שלא נראה לעיני רוב בני האנוש ודומיהם. זה גם יכול להיות הדבר האחרון שתקרא בחייך."
פנטגרם שחור צויר בתחתית העמוד. צמרמורת עברה בגופי, חשבתי האם להמשיך ורציתי לסגור את הספר ולשכוח ממנו, אך הסקרנות ניצחה אותי. המשכתי לעמודים הבאים. בעמודים הבאים היה תיאור מודפס של דרכים לעולם האפל, כללים, יצורים שונים וכיצד ניתן לצפות בהם. ערפדים, אנשי זאב, מלאכים, שדים, עוף חול, וכן, גם בנות ים המופיעות באגמים מסוימים בין שעות בדמדומים לחצות.
המשכתי לדפדף והדפים המודפסים נגמרו. במקומם, נגלו לעיני דפים כתובים בדיו מושלם. המילים היו ישרות והכתב היה כתב מחובר פשוט אך מושלם ומדויק. ללא מחיקות, ללא מריחות, ללא נטיה אף הקלה ביותר של השורות. הכתב היה מושלם. בראשו של כל עמוד צוין תאריך, הראשון היה התאריך של יום שני, היום הראשון שלנו בבית הספר. הספר נראה יותר ויותר כמו יומן אישי, אבל אם כך, למה הלנה מוסמכת? מדוע קיים תיאור של יצורי אופל בתחילתו של הספר? שאלות רבות הציפו את ראשי. התחלתי לקרוא. בהתחלה, זה באמת נראה כמו יומן אישי, אך הוא לא חידש לי דבר. נראה כאילו כל מה שטרחה לכתוב היו הרגעים שהייתה לידי, או דברים שקרו לי שכנראה שמעה עליהם. קראתי שורה פה, שורה שם, במשך מספר דפים שפרטו בדקדוק את כל מהלכי באותו היום. הגעתי לעמוד ששבראשו התנוסס התאריך של היום. הפסקאות הראשונות תיארו את הבוקר, הלימודים, החזרות, מלחמת האוכל.
"איה נלקחה בידי דין אל חלקת בנות הים.." כל שיחתנו פורטה שם, מילה במילה, כיצד הלנה יכלה לדעת כי צפיתי בבנות ים רק לפני שעה קלה?!
"עקב החיזיון שלה בבנות הים, החליט אדון האופל להתגלות אליה ולהרתיע אותה. הוא נגלה אליה דרך ברק והבהיל אותה. היא פנתה אל חדר האמבטיה, שטפה את פניה והתארגנה לשינה כשהבחינה בספר מונח על השולחן. איה החלה לדפדף בו וקראה את כל מעלליה, שאלות רבות הטרידו אותה. היא קראה את השורות האלו והבינה כי משהו בספר לא הגיוני. היא דפדפה אל העמוד הבא בכדי להבין האם דברים נכתבים בספר לפני שהם קוראים, וכאשר עשתה זאת אדון האופל התגלה אליה שוב דרך הברק והיא איבדה את ההכרה."
העברתי דף, מפוחדת, בכדי לראות אם המחר כבר נכתב. כשראיתי שהדף מעליו מתנוסס התאריך של מחר כתוב במלואו, ברק האיר את החדר ופני החיה נגלו לפני שנית.
איבדתי את ההכרה.
התירוץ לזמן הרב שלקח לי הפעם הוא מחסום כתיבה נוראי, כבר חודש וחצי שאני מתחילה לכתוב ונעצרת אחרי שורה או שתיים, סוף סוף סיימתי אותו.
אני מאוד מקווה שאצליח להתגבר על המחסום ולהמשיך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: