שלמה גיורא שוהם ("טירוף, סטייה ויצירתיות" של האוניברסיטה המשודרת), פרופ' בקרימינולוגיה וכנראה אמן בעברו או בנפשו, טוען שיש קשר רב בין טירוף סטייה ויצירתיות. יצירתיות ואמנות אמיתית, אותנטית, כזו שמגלה נדבך מן האמת וחודרת מבעד לחלל ולזמן, יכולה לטענתו להתקיים רק אם האמן מעמיד את עצמו מחוץ למסגרת, מתבונן מהצד, ובעל הסתכלות שונה על העולם סביבו.

אדם כזה, יתוייג באופן אוטומטי ע"י בעלי הכח בחברה כסוטה וחריג, מה שיקצין את העמדה שלו וככדור שלג יוביל לסיפור חיים של בדידות, ניכור, חריגות ולעיתים סף טירוף המאפיין אנשים רבים שלהם אנו קוראים "גאונים", בעיקר בכל הקשור לאומנות. החדשן הקיצוני, כך טוען הפרופסור, מעורר חשד אצל קובעי הנורמות ומערער את המונופול שלהם, ולכן יעשו כל דבר אפשרי על מנת לנטרל אותו ואת חדשנותו. החדשנות הקיצונית, בניגוד לזו המתונה, לא תתקבל. באותו אופן, הטירוף והסבל, אם קיימים, בגבולות מסויימים יעודדו יצירתיות, אך אם יהפכו לקיצוניים, ידכאו אותה ויכלו בסופו של דבר את נפשו של היוצר.

בהרבה מקומות אני מסכימה עם שוהם, ובכמה יש לי מה להוסיף. בכל מקרה, הקשר הזה שהספר עוסק בו הוא אחת השאלות המעניינות ביותר בקשר לאומנות וליצירה שיצא לי להיתקל בהן ולחשוב עליהן, וכאן המקום לדיון. הספר עוסק אגב גם באמנים שחיו כעבריינים (גנבים, עברייני מין, רוצחים ונוכלים) והתנהגו באכזריות לסביבתם באופן כללי – אשר מספרם גדול בצורה מטרידה. הבסיס לקשר הזה הוא אותו בסיס, אך התחברתי אליו פחות ולא אגע בו כאן.

סיפורי החיים של ואן גוך, של ארטו (מחזאי), של באך ושל אחרים עליהם מסופר בספר, מדברים על בדידות, על הבנה כי יצירותיהם מכילות בתוכן דבר נדיר וייחודי, וכעס (לפחות אצל השנים הראשונים), על כך שהחברה והקהילה האומנותית מסרבות לקבל את המסר שלהם, מסר של התגלות ושל אמת. ואן גוך ניסה להתחבר עם הטבע ולהרגיש אותו, לגרום לרגש זה לנבוע מתוך ציוריו. ציוריו אכן מלאים ברגש, טעונים, סוערים ואף מעט סוריאליסטיים. ארטו היה אקזיסטנציאליסט ושאף להעלים את האגו שלו, את הרצונות והצרכים, ולהתחבר למשהו רחב וכוללני יותר. שניהם שאפו לשלמות, לחיבור מעמיק ואמיתי עם יצירתם, וסירבו להתפשר, אך מאמץ כוללני וקיצוני כ"כ, גרם להם להיסגר בתוך עצמם ולנכר עצמם מהחברה, להחליט כי הדורות הבאים, אם לא זה הנוכחי, יבינו את יצירתם ולהפסיק להתייחס לדור נוכחי זה. תוך ההתקדמות בתהליך ההיסגרות הזה, הם הקריבו את השפיות שלהם, על מזבח אמנותם והאמת הפנימית שלהם.

ההיסגרות הפנימית שלהם איפשרה להם ליצור באופן מעמיק ובלתי מתפשר, אך היא גרמה להם לעוול בכך שמנעה מהם את היכולת לתקשר (לחלקם היתה בעיה ביכולת זו מלכתחילה), ולכן תוייגו ברב תחומי החיים כבר בצעירותם.

אומנות מכל סוג, לראייתי, היא היכולת והכישרון להעביר מסר, אינטלקטואלי או רגשי, או שניהם, לקהל. לא כל דרך תקשורת כמובן היא אמנות, אך יצירות, אפילו כתבים אקדמיים, שמתעלות ביכולת שלהן לתקשר מסר מזוכך, אותנטי ועמוק, ראויות להיקרא בשם זה. האם האמן הממוצע מלחין, מצייר או כותב למגירה ולעצמו, או למען הסובבים אותו? זו שאלה טובה בפני עצמה, אך לדעתי השני הוא הנכון, גם אם האמן לא מוכן להודות בכך. היכולת לתקשורת בינאישית ואמנותית היא קריטית לעצם פעולת האמנות, כיוון שהאמנות, לראייתי, היא סוג של תקשורת.

אומנות יכולה להיות אותנטית ולהכיל בתוכה משמעות עמוקה של אמת והתגלות, של רגש כנה, אך אם היא אינה מסוגלת לתקשר עם הקהל הרואה אותה (ולעתים גם לא עם יחידי סגולה נבחרים), המסר הזה, ההתגלות הזו, נשארים על הנייר, בינו לבין האמן, ולא ממשיכים הלאה. תפקידה של האומנות, במקרה כזה, לא מושג לעת עתה. תקשורת זו היא כמובן מעבר לנורמות האומנותיות של קליקות בזמן ובחברה מסויימת, למרות שהדברים קשורים זה בזה. ואן גוך ידע דווקא לתקשר בעזרת התמונות שלו, ובכתב (כפי שניתן לראות במכתביו המפורטים והרגישים לאחיו תיאו). התקשורת הבינאישית שלו היא שלקתה בחסר, ומכאן ניתן להסביר את אחת הסיבות לבדידותו ואולי גם לאי הצלחת אומנותו בתקופת חייו.  לארטו, לפחות ממה שניתן להבין מהספר, היתה בעיה לתקשר גם בעזרת כתביו עצמם.

כמובן שגם כאן יש לשים את הגבולות. אין לי כוונה לאמר שאמן צריך לוותר עם האותנטיות שלו כדי לזכות בהכרה, או לחפש את המכנה המשותף הנמוך ביותר, בשום אופן לא! אבל יש צורך קיומי עבור אמן לדעת כיצד להעביר את המסר הטמון באומנותו כך שהקהל ידע לזהות אותו, ככל הניתן מבלי לפגוע בתכונות היצירה כפי שהיה רוצה לראות אותה.

מצד שני, נשאלת השאלה, האם בניסיון להתאים את יצירתו להבנתם של בני זמנו, לא יפגע האמן בסיכוייו ליצור משהו שהוא מעבר לזמן ולחלל, משהו שייזכר לטובה אם לא עכשיו אז בדורות הבאים, שיזכה להכרה אם לא עכשיו אז לאחר מותו ובכך יזכה לחיי נצח? התשובה, ככל הנראה, תלויה במינון וכמובן בנסיבות. והאם אפשרי ליצור משהו שיזכה להכרה גם לחיי הנצח המיוחלים וגם לחיים עכשיו? והתשובה לשאלה זו היא בהחלט כן! ויש דוגמאות רבות בעבר ובהווה שיוכיחו לנו זאת. ניתן להיות מוכשר ואותנטי, אל זמני ואף חדשן (לא יודעת אם קיצוני) גם מבלי להיות מתוייג כסוטה ומטורף וגם מבלי לחיות בבדידות קיצונית. זו שאלה של יכולות תקשורת מפותחות מספיק (דוגמא אחת בודדת היא המוסיקה של מוצרט, ואני מקווה שגם זו שאני שומעת עכשיו, של יאן טיארסן).

נשוב לטענת היותם של אמנים אשר יש ביצירתם אלמנט של חדשנות וביקורת, מתבוננים מהצד על החברה ולא שותפים מלאים בה, מה שנובע מהתיוג שלהם וגם בתורו תורם להמשך והחרפת התיוג. דבר זה הוא במידה רבה נכון, בעיקר כשמדובר ברעיונות השונים מאוד באופיים מהלך הרוח בחבה בזמן מסויים. כדאי לשים לב שרב "האבות המייסדים" של הסוציולוגיה, לדוגמא, שהיא מדע המתבסס רובו ככולו על ביקורת חברתית ופירוק המובן מאליו החברתי לגורמים אנליטיים, היו מתבוננים מהצד בחברה שלהם במידה כזו או אחרת, גם אם זכו בהכרה על עבודתם.

השאלות הללו עומדות בבסיס העשייה האומנותית, הרגש הנובע מתוך צפייה ביצירות אומנות, ובבסיס משמעותו של החיפוש אחר האמת בחיים האנושיים עצמם. אשמח לשמוע תשובות נוספות להן, מלבד שלי.