לפני מספר שנים נשבעתי לא להיכנס לפוליטיקה. נראה לי עסק מלוכלך, ציני, טובעני.
אתה נכנס לבפנים ומרגיש גיבור, מרגיש לוחם צדק, אינטלקטואל, עדכני, חשוב. ולאורך כל הדרך המסך הזה מונע ממך לראות את האמת, את מה שחשוב באמת, את מה שקורה, מסביבך, בעולם, את מה שלא תמיד אומרים בחדשות..
אבל במדינה הזאת כנראה קשה לברוח מהחדשות. חוץ מזה, כבר הגיע הזמן לעדכן את הבלוג J
אלה איתנו שחיים פה (תנחומי), עדים לכל הבלגן של הימים האחרונים, ויודעים (ידענו גם לפני חצי שנה) את מסקנות וועדת וינוגרד. אנחנו יודעים מה יש לנו כרגע במקום ממשלה, ורק לא יודעים האם לצחוק או לבכות.
רציתי לדבר קצת על ממשלות כושלות, על אידיאולוגיות גדולות, ועל הקשר ביניהן.
באופן תיאורטי, כל אידיאולוגיה (פרט לקיצוניות ביותר), היא בת היגיון פנימי. היא שואפת לצדק חברתי, כפי שהוא נתפס ע"י הוגיה, לחיים טובים יותר, סדר מסוים.
כל אידיאולוגיה, כשהיא עדיין במצב של מילים חזקות על נייר קלף, היא בעלת עוצמה, שאיפה לשינוי, והיא מפיחה רוחות של תקווה. כל אידיאולוגיה גם מסוגלת להגשים את הבטחותיה. יש לה אפילו תכנית מפורטת איך עושים את זה.
אז איך זה שכל האידיאולוגיות הגדולות, גם היפות ביותר, קורסות לנגד עיני ההיסטוריה, אחת אחת אל תוך אפר, כשהן מביאות לאנשיהן סבל ואכזבה, ולא הרבה מעבר לכך?
חברה טובה שלי מחשיבה את עצמה קפיטליסטית, היא טוענת שזו פילוסופיית חיים, ומסבירה לי מה בדיוק עומד מאחוריה ומדוע זו הדרך הנכונה. לכל הסוציאליסטים שבינינו, תופתעו לדעת שמתוך המילים שלה זה דווקא נשמע לא רע בכלל.. ועוד משהו – מה שקורה היום הוא בכלל לא קפיטליזם!
מדוע גם כאשר רעיון הסוציאליזם, שוויון לכל, אחווה לכל, צמח במדינות שונות, הוא הצמיח מתוכו משטרים דיקטטוריים מעוררי אימה, והקשר ביניהם לשוויון הוא מקרי בלבד?
למעשה, קל לראות שהמשטר במדינות האלה, בריה"מ, סין, קובה, היה כל דבר חוץ מסוציאליזם טהור.
כל המשטרים האלה הם תוצאה של האידיאולוגיה שלהם, כשהיא מעוותת בידי האדם הראשון שהצליח לרתום אותה, בהתאם לצרכיו האישיים, לאגו ולסיכויי ההצלחה שלו כדמות פוליטית.
בעצם, הכל סובב סביב המקצוע העתיק ביותר (שליט, עם כל הכבוד לזונות), וסביב הדחף העתיק ביותר בעולם, והוא השאיפה לעוצמה וכח.
אדם שמקבל מקור עוצמה, משתמש בו כהשגת מטרות פרטיות ומכפיף תחתיו את כל המערכת. לאט לאט מטרת המערכת היא שמירה על עוצמתו, והמטרות המקוריות נשארות בצד. יש חוק כזה בבירוקרטיה, חוק האוליגרכים.
בתרגום חופשי לשפה יומיומית ברחוב הישראלי, קוראים לזה שחיתות. (יש לנו מזל גדול, במשטר דיקטטורי היינו סובלים מזה הרבה יותר...)
כמאט כל משטר, כל אידיאולוגיה, מסוגלים להביא צדק ואושר, כל עוד הם פועלים ע"פ החוקים של עצמם. הם מביאים סבל כשהופכים למושחתים.
מסקנה - אל תתעסקו יותר מדי בפוליטיקה, תתעסקו במה שחשוב בעולם באמת, בעקרונות, במעשים. ערוץ 22 במילא יקבל את הרייטינג שמגיע לו. במקרה חירום אפשר פשוט לעלות על הספינה של גרינפיס ולהציל כמה ליוויתנים, זה בכל מקרה לא זכאים להצביע בבחירות...
נ.ב – התחלתי השבוע לעבוד בתנועה לאיכות השלטון. ולא, זו לא הסיבה שאיכפת לי J
בתקווה לעתיד טוב יותר, וחג פועלים שמח!
Anna
בבלוג זה
בכל הבלוגים
