שלמה גיורא שוהם ("טירוף, סטייה ויצירתיות" של האוניברסיטה המשודרת), פרופ' בקרימינולוגיה וכנראה אמן בעברו או בנפשו, טוען שיש קשר רב בין טירוף סטייה ויצירתיות. יצירתיות ואמנות אמיתית, אותנטית, כזו שמגלה נדבך מן האמת וחודרת מבעד לחלל ולזמן, יכולה לטענתו להתקיים רק אם האמן מעמיד את עצמו מחוץ למסגרת, מתבונן מהצד, ובעל הסתכלות שונה על העולם סביבו.

ביקורת על הספר, והרהור במשמעותה של האומנות.

מי מאיתנו לא חשב פעם, למה העולם שלנו נראה כפפי שהוא נראה? מהו אותו כח מניע שעומד מאחורי כל ההיסטוריה האנושית? הדברים המשמעותיים ביותר בחיים האנושיים שלנו, אותם אירועים שמעוררים בנו את הרגשות החזקים ביותר. לפעמים, כדי לראות את זה, צריך לדעת להביט מהצד...

לא, אני לא מתכוונת לצטט את המתרגלת במבוא לאנתרופולוגיה, למרות שדווקא מתחשק לי, רק לספר על ספר שנפל עליי – אני אגיד את המשפט הזה רק פעם אחת: אני קוראת ספר על גורילה בשם ישמעאל, ששם לעצמו מטרה ללמד אנשים איך להציל את העולם. אך איזו הקלה J

בכל מקרה, למרות ריחות הקטורת והניו אייז' (האמת, די מסריח), שנראה שדברים כאלה אמורים להיות אפופים בהם, הספר הזה הוא דווקא די הגיוני, אפילו מעט מדעי, אפילו די קשור לדברים שלומדים במדעי החברה, אולי אפילו מדעי הטבע, אבל זה לא משנה כרגע. מה שמשנה הוא שזה גורם לך לחשוב, ולנסות להסתכל מהצד. וזה תמיד חיוני. הרעיון הכללי שם הוא שהתרבות המערבית מביאה את העולם ואת עצמה לכיליון (כמה מקורי), והוא מנסה להבין למה ומה עושים כדי להפסיק את זה.

האמת היא שאני רגילה להסתכל על העולם האנושי כך, מהצד, ברגעים שצריך, ויצא לי כבר להגיע להרבה מסקנות שספרים שונים אוהבים לנסח במילים.

יש לכאורה כמה כוחות שמניעים את האנושות, תאמרו – טיפשות זה בטח אחד מהם, אולי גם רדיפה אחרי כח, ואז באים החבר'ה של פרויד, פחדים תת הכרתיים, דרווין – יצר הישרדות, תוסיפו לפה את האהבה, התשוקה, הסקרנות....

כל אלה נכונים, אבל יש שם משהו בסיסי הרבה יותר. המעשים האנושיים ההיסטוריים, במיוחד הטעויות הכי גדולות, מונעים ע"י הכח הטבעי ביותר והנורא ביותר, ע"י פחד טהור. מהכל, מלאבד הכל, מלהגיע רחוק מדי ומלא להגיע בכלל. אותם פחדים שעלולים לעטוף אדם בודד ולהטריף אותו, לגרום לו לסטות מדרכו, פועלים גם על האנושות ככלל (בסה"כ אוסף של אנשים לא?)

הפחד הבסיסי ביותר הוא כמובן הפחד מהמוות. האדם מעולם לא רצה להשלים עם כך שהוא בן תמותה, וכאן מתחילה הרפתקתו הגדולה ביותר, והרת האסון ביותר.

זה, בעצם, הדבר שהביא את האדם לשאיפה האינסופית להתנתק מהטבע, מהעולם הטבעי, להרגיש שהוא לא שייך יותר למחלקת היונקים והפרימטים, שהוא אינו בע"ח, שהוא אינו בשר אלא משהו מעבר, רק לא ברור מה. הוא ניסה לברוח כמה שיותר רחוק מהגורל שרודף כל בשר בדרך בלתי נמנעת, (וגורם לו בסופו של דבר להיות חלק משרשרת המזון, מחזור החנקן...)

אבל אולי התבונה הנעלה ביותר היא בלדעת שאנחנו בדיוק כמו כולם, אנחנו חלק מהעולם הזה, וזה אמור לתת לנו לא מוות, אלא דווקא חיים אמיתיים.

* בדיוק הסתכלתי לזאבה שלי בעיניים והיא אישרה לי שיש לנו משהו במשותף*

טוב, די לדבר על מוות! יותר כיף לדבר על החיים JJ

דבר נוסף שמניע את האנושות הוא תחושה של שייכות – העולם שייך לנו, יש לנו בעלות עליו שמביאה גם אחריות, זה הרכוש הפרטי והעדין שלנו, בדיוק כמו שעמים שנשלטו על ידי עמים אחרים, נחשבו לרכושם הפרטי שנמצא באחריותם, ולא יוכל חלילה להסתדר בלעדיהם (יש דוגמא טובה מהמנדט הבריטי) וזה כמובן לא נכון!!

אז מה זה הדבר שאנחנו עושים, שאף בעל חיים אחר לא עשה בעבר? איך הפרדנו את עצמנו? באיזה אמצעים? האם מדובר ברצון שלנו להילחם ולהרוג, שלא למען ציד? את זה גם השימפנזים עושים, ואפילו אריות (והדבורים והנמלים והוירוסים בכלל)

האם אותה תחושה של בעלות קיימת באמת רק אצל האדם? איך יודעים? אולי אנחנו פשוט היחידים שהצליחו לעשות איתה משהו פיזי, בעלי העוצמה הרבה ביותר. למה?!

חוץ מזה, זה תמים נורא לחשוב שאמריקאים ואירופאים הם העיוורים היחידים בסיפור וכל השבטים הפראיים האציליים חיים להם בתבונה עילית ושלום עם הטבע... רובם לא שמים זין, הם פשוט עוד לא הגיעו למספר וכח טכנולוגי מספיק כדי לראות את הנזק בעיניים.

הבהרה: לא, אני לא היפית מוזרה ולא השתגעתי, ואני לא רוצה שנחזור למערות ונפסיק לעשות עוול לאנרגיות החיוביות שלנו...... פשוט תמיד אפשר לעשות דברים אחרת, ולהסתכל עליהם מנקודת מבט אחרת, בעיקר לתת קצת יותר כבוד לכח שיצר אותנו (ולא קוראים לו אלוהים)

רציתי לזרוק לאוויר שאלות, וזה כבר חצי הדרך לתשובה – למי שיש מוזמן לשתף, אולי עוד יש תקווה לעולם אחרי הכל J

בקיצור – ישמעאל / דניאל קווין, לכו תספגו (ואל תאמינו לכל מילה!!!)

נ.ב - אם הפחדתי מישהו או שכתבתי דברים שרק אני מבינה, אבקש מקרב לב להודיע... ואפילו אם הבנתם יהיה נחמד לשמוע עוד דעה.

שלכם, אנה

רציתי לשתף במחשבה שעלתה לי (בערך שלשום בשעה מטורפת בלילה), ז"א... תמיד האמנתי בזה, אבל פתאום הכל הפך למילים.

זה נראה לי מאוד נכון, מקווה שלא רק לי.

זה בכלל לא אירוני שמצב מסוים, מקום מסוים, אדם מסוים, שגורמים לך הכי הרבה אושר, הם אלו שיכולים לגרום לך את הכאב הכי עמוק. אם הם גורמים לך אושר – זה אומר שהם חדרו לך עמוק לנשמה, ואם השפעתם תהיה שלילית פתאום, תחוש אותה באותה עוצמה, אבל הפוך.

כך, מה שלא יכול לפגוע בך, לא יוכל לעולם גם לגרום לך אושר אמיתי. לעולם תישאר אדיש אליו.

כדי להרגיש, למצוא את האושר, את האמת, תמיד בא בחשבון סיכון הפגיעה, כי כמה שאתה נכנס עמוק יותר, אתה פגיע יותר לרגש, לאושר או לכאב, או לכל רגש אחר שיבוא.

אותו דבר לגבי החיים עצמם.

אדם שלא מסוגל ליפול על הברכיים ולהישבר לרסיסים, לא יהיה מסוגל גם להיות מאושר באמת.

זה אותו סוג של רגש, אותה עוצמה, רק כיוון שונה.

זה כמו אור הירח ואור השמש, הם אותו הדבר, רק סוגים שונים של אור, כל אחד והזווית שלו על קרן הרחוב.

אמרים ש"כשטוב לי אני לא יכול לכתוב". אומרים שהשראה באה ממצוקה ודיכאון, וכשהאמן מוצא את השמחה שלו הוא מפסיק ליצור.

השראה באה מרגש חזק ועמוק, רגש שזועק מבפנים, מתפרץ החוצה, לעתים עד דמעות.

עצב וצער עמוק נפוצים אצלנו הרבה יותר מאקסטזה של אושר (שנראית גם היא בדיוק כמו שתיארתי), אבל שניהם מולידים בהם השראה.

לחיי האושר, לחיי ההשראה.

ובעיקר לחיי הרגש, תמיד, עד דמעות.

אני מוכנה לעמוד בסיכון.