אני יושבת בדירה בבית הכרם וכותבת, אחרי תקופה ארוכה מדי שלא הייתי פה. האם אני חייבת הסבר? האם זניחת הכתיבה היתה מחוסר השראה? מעיסוק בדברים אחרים? מלחץ? ואולי ממערבולת חושים שהפנתה את המחשבות למקום אחר? ואולי הגיע הזמן לחזור, כי זה מה שאני אוהבת וזה מה שאני טובה בו, מבין כל השאר.

הזהרה אחרונה – זו הפעם הראשונה ואולי האחרונה שאכתוב קטע פרטי, לחלוטין מחיי, פשוט יש הרבה מה מספר.

לפני כשנה פגשתי את האדם שאני אוהבת, בהפגנה של מגמה ירוקה למען חוק אוויר נקי (שעבר שלשום בקריאה שנייה ושלישית!! הייתי שם, נהנתי מכל רגע, ואולי אחזור לזה אח"כ).

את שמו של האדם אני מעדיפה לא לחשוף מטעמי רוחב הפרסום של הרשת, אומר רק שאני גרה איתו באותה דירה בבית הכרם יחד עם שותפים, ושהוא שינה את חיי, ואני מקווה ויודעת שימשיך להיות שם ולשנותם לעוד הרבה טוב.

אחרי אותה הפגנה (שאין בה דבר מיוחד), רכזת תא גבעת רם החליטה לתפוס את גל ההתנדבות שלי והציע לי להחליף אותה, אז הנה עוד סיבה לזניחת הכתיבה – אני מרכזת את תא מגמה ירוקה היום, מה שממלא יותר מדי אחוזים מחיי ועוד יותר אחוזים מהמרץ שלי (לפחות עד סוף ה"קדנציה"), אבל גם שינוי זה מבורך.

הייתי יכולה להרחיב, הייתי יכולה לשפוך את כל מה שעבר עליי בשנה האחרונה, לספר על הקשר והקרבה שכ"כ חדשה לי, על המתח עם ההורים בעקבות היציאה מהבית, על הסיזיפיות שבניהול תא מתנדבים ועל כמה מעט איכות סביבה באמת רואים שם, ועל כמה הרבה רואים אותה ברגעי הארה, על לבטי הלימודים ועל כל השאר, אבל זה לא באמת מעניין, כנראה אפילו לא אותי. אני מעדיפה פשוט לכתוב.

הנושא הנדוש ביותר שעולה בי הוא אותו דיון בכנסת. הארגנונים הירוקים שתמכו בחוק לאורך כל הזמן הוזמנו להשתתף בדיון בתור "נציגות הציבור", וכפי שהסתבר לי מאוחר יותר – כדי להיות ה"ציבור" שיסתכל בעיני השר כשיגידו לו שהציבור סובל ושאסור לתת לציבור לחכות, וזה אפילו כנראה עבד, לפחות על פני השטח.

מסיפורים וסטראוטיפים, ובעיקר מהמראה המאיים של בניין הכנסת (כפי שהוא נראה מאחורי ה"עץ השלישי משמאל" של משמרות המחאה), ציפיתי לבדיקת שב"כ בכניסה. קיבלתי משהו דומה, במיוחד כשעיקבו אותי לחצי שעה בגלל בלבול בספרות ת.ז, אבל בתכל'ס זה היה פסיכולוגי בלבד.

איך נראים דיונים בכנסת זו עובדה ידועה בציבור (או ליתר דיוק שמועה שעוברת מפה לאוזן) והיא נכונה ביותר – תערובת קרקס וגן חיות. היה מרתק! צפיתי בכל 3 שעות הדיון כמו בסרט אקשן.

ואז נגלה אלי "הציבור", כשכבוד השר טען שהגיע כימאי אחד בודד למכרז שערך, קמה חברה שלי (כימיה שנה ג' והרבה התלהבות מדברים מתפוצצים) מהשורה האחורית והכריזה ומסירות ונחישות – "כימאית!".

השורה כולה שתקה, אנשים טפחו לה על השכם והביטו בה בתערובת של הערצת האומץ ולגלוג על ה"הפרעה לנורמות", היא עצמה סיפרה לי אח"כ שפחדה שבריונים בחליפות יוציאו אותה בכח מהאולם... איש בשולחן הדיונים לא שם לב, כולל את "כבוד השרים", השיחה אפילו לא נקטעה.

כמובן שאנחנו ציבור תמים, ואיש איתנו לא מפנים עד הסוף איך ההחלטות מתקבלות במסגרות ה"רשמיות" האלה. הן מתקבלות כמו שמתקבלות בכל מקום, מתוך שיקולי הנסיבות, בניסיון לעגל את הפינות כמה  שיותר ולהגיע למחנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי שלא יצריך בלגן מיותר וסכסוכים מכאיבים אח"כ. ואם לא מצליחים להגיע למחנה משותף, תמיד אפשר לפעול בשיטת הדיקטטורה (למרות שעלי להודות שהפעם זה פעל לטובתנו). הייתי יכולה להביא ציטוטים, אבל כמו שאמרתי – אני לא סומכת על פרטיות האינטרנט המהיר.

לפעמים נראה כאילו היישות האמורפית והאצילית הזו המכונה "ציבור", היא היחידה שמבינה, היחידה שמסוגלת לראות את הפתרון הרציונלי לבעיה מבלי להסתבך באינטרסים אישיים ושחיתות. שאם רק "אנשי הציבור", או "אנשי הארגונים הירוקים/החברתיים" היו בשלטון, הכל היה נעשה אחרת.

השאלה היא – האם אנו יכולים להסתכל על עצמנו ולהגיד בבטחון שאם לא היינו כלואים באותה מערכת התחייבויות פוליטית מסובכת ש"הנבחרים המושחתים" שלנו כלואים בה, לא היינו מקבלים החלטות בדיוק באותה הדרך?

בזה יתרון הציבור – ראיית התמונה המלאה ללא רעשי רקע, מחאה ציבורית מזכירה תמיד ל"פוליטיקאים" איך הדברים אמורים להיראות בעולם מתוקן, בלי שיקולים חיצוניים "בלתי רלוונטיים".

אבל ההיסטוריה תלויה לא רק בנסיבות אלא גם באנשים שעושים אותה, ואם להודות באמת – אותו אדם שפסקה אחת קודם הודה בביטחון שהוא היה פועל אחרת, הוא זה שצריך לפעול ולא הפחדן שעושה את זה בפועל (אף אחד ספציפי, כמובן). אדם עם בעיות בעמידה בלחצים, עד כמה שזה אנושי, לא צריך להיות קצין בצה"ל, ולא צריך להיות פוליטיקאי ומקבל החלטות. כמובן שיש עוד הרבה גורמים חוץ מעמידה בלחצים, ושמצב שעליו דיברתי היא לאו דווקא משפיעה, אך על כך היד קצרה מלתאר.

לסיכום – בצד הדף יש ציטוט מוכר של מרגרט מיד על כוחו של הציבורף ציטוט שאני מאמינה בו בכל ליבי, אך הרשו לי להביא ציטוט אחר, רלוונטי יותר:

“No one without a strong stomach should watch sausage or laws being made”

אמרה עממית ממאמר על אתנוגרפיה

Anna

לפני מספר שנים נשבעתי לא להיכנס לפוליטיקה. נראה לי עסק מלוכלך, ציני, טובעני.

אתה נכנס לבפנים ומרגיש גיבור, מרגיש לוחם צדק, אינטלקטואל, עדכני, חשוב. ולאורך כל הדרך המסך הזה מונע ממך לראות את האמת, את מה שחשוב באמת, את מה שקורה, מסביבך, בעולם, את מה שלא תמיד אומרים בחדשות..

אבל במדינה הזאת כנראה קשה לברוח מהחדשות. חוץ מזה, כבר הגיע הזמן לעדכן את הבלוג J

אלה איתנו שחיים פה (תנחומי), עדים לכל הבלגן של הימים האחרונים, ויודעים (ידענו גם לפני חצי שנה) את מסקנות וועדת וינוגרד. אנחנו יודעים מה יש לנו כרגע במקום ממשלה,  ורק לא יודעים האם לצחוק או לבכות.

רציתי לדבר קצת על ממשלות כושלות, על אידיאולוגיות גדולות, ועל הקשר ביניהן.

באופן תיאורטי, כל אידיאולוגיה (פרט לקיצוניות ביותר), היא בת היגיון פנימי. היא שואפת לצדק חברתי, כפי שהוא נתפס ע"י הוגיה, לחיים טובים יותר, סדר מסוים.

כל אידיאולוגיה, כשהיא עדיין במצב של מילים חזקות על נייר קלף, היא בעלת עוצמה, שאיפה לשינוי, והיא מפיחה רוחות של תקווה. כל אידיאולוגיה גם מסוגלת להגשים את הבטחותיה. יש לה אפילו תכנית מפורטת איך עושים את זה.

אז איך זה שכל האידיאולוגיות הגדולות, גם היפות ביותר, קורסות לנגד עיני ההיסטוריה, אחת אחת אל תוך אפר, כשהן מביאות לאנשיהן סבל ואכזבה, ולא הרבה מעבר לכך?

חברה טובה שלי מחשיבה את עצמה קפיטליסטית, היא טוענת שזו פילוסופיית חיים, ומסבירה לי מה בדיוק עומד מאחוריה ומדוע זו הדרך הנכונה. לכל הסוציאליסטים שבינינו, תופתעו לדעת שמתוך המילים שלה זה דווקא נשמע לא רע בכלל.. ועוד משהו – מה שקורה היום הוא בכלל לא קפיטליזם!

מדוע גם כאשר רעיון הסוציאליזם, שוויון לכל, אחווה לכל, צמח במדינות שונות, הוא הצמיח מתוכו משטרים דיקטטוריים מעוררי אימה, והקשר ביניהם לשוויון הוא מקרי בלבד?

למעשה, קל לראות שהמשטר במדינות האלה, בריה"מ, סין, קובה, היה כל דבר חוץ מסוציאליזם טהור.

כל המשטרים האלה הם תוצאה של האידיאולוגיה שלהם, כשהיא מעוותת בידי האדם הראשון שהצליח לרתום אותה, בהתאם לצרכיו האישיים, לאגו ולסיכויי ההצלחה שלו כדמות פוליטית.

בעצם, הכל סובב סביב המקצוע העתיק ביותר (שליט, עם כל הכבוד לזונות), וסביב הדחף העתיק ביותר בעולם, והוא השאיפה לעוצמה וכח.

אדם שמקבל מקור עוצמה, משתמש בו כהשגת מטרות פרטיות ומכפיף תחתיו את כל המערכת. לאט לאט מטרת המערכת היא שמירה על עוצמתו, והמטרות המקוריות נשארות בצד. יש חוק כזה בבירוקרטיה, חוק האוליגרכים.

בתרגום חופשי לשפה יומיומית ברחוב הישראלי, קוראים לזה שחיתות. (יש לנו מזל גדול, במשטר דיקטטורי היינו סובלים מזה הרבה יותר...)

 כמאט כל משטר, כל אידיאולוגיה, מסוגלים להביא צדק ואושר, כל עוד הם פועלים ע"פ החוקים של עצמם. הם מביאים סבל כשהופכים למושחתים.

מסקנה - אל תתעסקו יותר מדי בפוליטיקה, תתעסקו במה שחשוב בעולם באמת, בעקרונות, במעשים. ערוץ 22 במילא יקבל את הרייטינג שמגיע לו.  במקרה חירום אפשר פשוט לעלות על הספינה של גרינפיס ולהציל כמה ליוויתנים, זה בכל מקרה לא זכאים להצביע בבחירות...