*1*

לפני עשרים ומשהו שנים, ביום העצמאות, הודיעו ברדיו שבממוצע לכל ישראלי יש אישה ו2.4 ילדים ושהוא מרוויח 6874 וחצי שקל ברוטו בחודש וסביר להניח שפעם בשנתיים שלוש הוא טס לטורקיה ויש לו כלב או חתול או אוגר ועוד המון המון נתונים שעשו לי כאב ראש.

כבר אז, ממרומי אחד עשר השנים שלי, אמרתי לעצמי שכשאני אהיה גדול, אני לא ארצה להיות ישראלי ממוצע, אלא מישהו מיוחד. כזה שמזיז כמה שקלים לפה או לשם ב6784 וחצי השקלים שישראלי ממוצע מרוויח, או לפחות להיות מפורסם, העיקר לא להיות ממוצע. אפילו ההגייה של המילה הזאת נשמעה משעממת. חשבתי על להיות אסטרונאוט, או אסטרונאוט או עורך דין.

*2*

היום אני בן שלושים וארבע, נשוי, עם 2.4 ילדים ואוגר. אני מרוויח קצת יותר מהמשכורת הממוצעת במשק, ואשתי קצת פחות, ככה שאנחנו בסדר. את החשבונות אנחנו משלמים בדרך כלל בזמן, ופעם בשנתיים- שלוש טסים לטורקיה. לשני הילדים שלנו קוראים סיגל וניר, ולאפס נקודה ארבע שלומי. הלידה של שלומי הייתה הכי מסובכת, אשתי והמיילדות לא ידעו איפה תיגמר, זאת אומרת, עד לאן הוא יצא. אולי הוא ייוולד עם רגליים, ואולי הוא ייוולד רק מהכתפיים ומעלה, בכל זאת, זאת הייתה לידת האפס נקודה ארבע ילד הראשונה בארץ, ואולי אפילו בעולם כולו. בסופו של דבר שלומי נולד כילד ככל הילדים. המון רופאים ניסו למצוא בו פגמים וכל מיני פציעות ופגיעות מכל סוג, אבל בסוף מצאו רק אסטמה. האמת שקצת התבאסנו. ציפינו שייוולד לנו אפס נקודה ארבע של ילד אמיתי ולא אחד שלם פחות אסטמה. אפילו חשבנו על לכרות לו את הרגליים, כי בכל זאת, הרגשנו מחויבות לעמוד בסטנדרט.

בסופו של דבר התפשרו איתנו במנהל האוכלוסין ורשמו את שלומי כחצי ילד, למרות שזה עשה להם בלאגן גדול במחשבים והכל. כששאלו ילד שלמד איתו בכיתה כמה אתם, הוא היה עונה שלושים ושלוש נקודה ארבע. שלומי היה קצת מתוסכל מזה, אבל באותו יום העצמאות, כשישבנו באוטו ושמענו ברדיו שבישראל לכל משפחה יש בממוצע 2.4 ילדים, וכל ישראלי מרוויח בממוצע 6784 וחצי שקל וטס פעם בשנתיים שלוש לטורקיה ויש לו כלב או חתול או אוגר, הרגשתי סיפוק ענקי, כי ידעתי שגם לנו יש חלק בסטטיסטיקה הזאת.

מהמראה האחורית, ראיתי את שלומי נע קצת באי נוחות בכיסא שלו.