ולחשוב שלא רציתי לצאת לטיול הזה. אבל בבוקר מוקדם כשראיתי אותך עומד שם ידעתי שאני חייבת לצאת. החלפנו מבטים אולי איזה מאה פעם וגם אם היית עם משקפי שמש, וגם אני, ידעתי שאתה מסתכל עלי למרות שאני לא בטוחה אם אני הכי בולטת מכולם.

אני אוהבת אדישים אני אוהבת שהם נפתחים דווקא אלי מכולם, זה גורם לי להרגיש מיוחדת ואני אוהבת להקשיב ולדעת שאני הכמעט יחידה ששומעת את הדברים שיש להם להגיד.

גם כשישבנו מסביב למדורה והורדנו נעלים ושמנו את הרגלים מול האש, וצחקת, זו הפעם הכמעט היחידה שראתי אותך צוחק וזה היה איתי, הרגשתי מיוחדת ושעשיתי לך טוב. אחר כך הזמנת אותי לתה שאתה מכין בתנאי שדה, אני לא יודעת אם הוא טעים כול כך כמו שחשבתי כי היית עסוקה בלהסתכל בעניים העוצובות שלך שמספרות את הסיפור של המלחמה.

המלחמה ההיא שכמעט לא הרגשתי ורק כשראיתי את העיינים שלך מן עצב כזה שלא רואים כול יום הרגשתי משהו שאף פעם לךא הרגשתי כיאלו אני קרובה אליך יותר מתיד ורק אני יכולה להבין את הכאב שלך, זה כנראה סנובי להגיד את זה בהתחשב שאף אחד ממשפחתי הקרובה ביותר לא נפגע ממלחמה, רק סבתא קרובה נפטרה לפני שנה. זה כנראה בגלל שגם שהיא נפטרה וגם שאבא שלי היה בניתוח לא בכיתי וגם שאתה אמרת לי על המלחמה הנוראית על הראשים שעפים באוויר ועל החבר הטוב שלך שהתפוצף לך מול העיינים לא בכיתי, כי אני כול כך אדישה לכול המסביב.

אני יושבת עכשיו את אותה ישיבה בדיוק שישבתי איתך מתחת לשק שינה שהיה בשבילנו כמו שמיכה ומרגישה את הברך שלך, גם אם זה בדימיון, נוגעת בשלי. עכשיו אני מורידה את היד לאט לאט ומכניסה מתחת לשק שינה ואז אני מרגישה את היד שלך כול כך חמימה הדוקה וצמודה סביב שלי, כאילו שומרת מגנה והדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו זה לבכות. תאמין לי שאם לא היו כול הילדים סביבנו עכשיו הייתי מתכרבלת בתוכך ובוכה. על הכול.

כמה תמים וענוג כמה שלו ורגוע הכול נראה לי לפני כמה ימים חבל רק חבל שאתה גדול ממני ב7 שנים והיינו יחד רק כמה שעות.

רק אלוהים יודע מה הרגשנו שם,  גם אם רק החזקנו ידיים.  

פיה.