הימים עוברים לאט כזה. ואני לא כל כך בטוחה למה אני מצפה בכלל...
יום שישי אירחנו את ההורים שלי והיה די נחמד חוץ מזה שלפעמים אני מרגישה שאני מארחת נורא גרועה ולא יודעת איך לשעשע את האורחים שלי.
הכנו ארוחת צהריים דווקא די טעימה (צמחונית) (סוגריים2: לא שמעתי תלונות) ישבנו ופטפטנו וראינו סרט.
דיברנו המון על בתים ומגורים וכאלה וקצת חפרו לי על הנושא כי אנחנו סך הכול גרים בשכירות ובית משלנו זה עוד כל כך רחוק.
חוץ מזה קיבלתי בשישי הודעה שהקורס צילום נדחה בכנראה עוד שבועיים (כבר דחו אותו בשבוע אחד) וזה די מבאס כי זה אומר שגם הסיום שלו ידחה והוא היה אמור להסתיים בתחילת ספטמבר. והחגים בטח ידחו אותו עוד והוא לא יסתיים לעולם אז לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה. דווקא מאוד התאים לי שהוא מהווה עיסוק לקיץ.
שבוע שעבר ביום רביעי הקאתי בעבודה. זה היה משהו מאוד סוריאוליסטי. אכלתי ארוחת צהריים טעימה וקינחתי בקיוי (שנכון שכב במרר כבר שבועיים אבל ממש לא היה מקולקל (או שכן?)) אחרי חצי שעה התחיל לי כאב בטן מטורף. בבום, חזק כזה. ניסיתי ללכת לשירותים אבל זה לא כל כך עזר ואז התחלתי להרגיש את הבחילה מטפסת לי בגרון וכל ארוחת הצהריים יצאה כפי שנכנסה. ארזתי את חפצי ואיכשהו הצלחתי לנהוג הבייתה (עם בכי בכל רמזור אדום) ולמזלי הכאב עבר קצת אחרי זה ובערב כבר אכלתי רגיל. זה היה יום ממש הזוי...
אתמול סבים שלי ציינו 50 שנה ביחד. חוץ משמחה עבורם עולות לי 2 תחושות לא בדיוק שמחות. נורא עצוב לי לגלות ככה פתאום שאנשים מתבגרים ומזדקנים. אני זוכרת את הטיול בת מצווה שלי שסבא חגג במהלכו יומולדת 60 וזה נראה לי גיל מאוד סבי כזה וכבר לפני כמה שנים בודדות אבא שלי חגג 50. זה לא נתפס כזה וקצת עצוב. אני אוהבת את הסבים שלי ואני אוהבת את ההורים שלי, ואני לא רוצה שיזדקנו, אני רוצה שישארו כמו שהם עכשיו יש להם כל כך הרבה שמחת חיים וכל פעם שאנחנו נפגשים כל כך ושמח וקליל... מפחדת לגלות בוקר אחד שכל זה לא שגרת חיים אלא זיכרון.
חוץ מזה אני מאוד מקנאה במערכת יחסים של הסבים שלי, 50 שנה ביחד והם מסתדרים כל כך טוב, ואוהבים. נכון שריבים וחיכוכים לא תמיד מעידים על מערכת יחסים לא טובה אבל הם פשוט לא רבים אף פעם. תוהה עם הנישואים שלי יחזיקו (אין לי שום תוכניות להתגרש) ומאחלת לעצמי גם להגיע לחתונת זהב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
