"את מרגישה את זה?" שאלתי.
לקחת נשימה עמוקה ומילאת את ראותייך באוויר הקר שהיה באותו לילה.
היינו בחניה, נשענו על אחת מהמכוניות. פרט למוזיקה שבקעה מהמועדון בו בילינו כמה שעות אחרונות, היה שקט.
מי היה מאמין שאחרי ציפייה של כמעט שלושה חודשים כהל הולך להיגמר.
בעצם, אולי זה לא נגמר עדיין. קרו שברים ששינו אותנו - ינו לתמיד. במהלך ארבעת החודשים האחרונים את סיפרת לי הכל.
איך בילית,
איךצחקת,
איך שנאת,
איך כאבת,
איך התאכזבת... איך נהנת.
ואני חייתי אחרת. את כל החודשים האלה חייתי בסיפורים. הייתי מחכה לשיחת טלפון ממך שבה תספרתי לי כל דבר, כל פרט קטן.
את מספרת ואני עוצמת עיניים ומדמיינת לעצמי את הכל.
הלילה הזה סיים הכל. את מצאת את מה שחיפשת בחודשים האלה ואני הפסקתי לחיות בחלום.
השתררה בינינו שתיקה. אני עומדת ובוהה אל החלל, חושבת על אותם הפרפרים בבטן, אותה תחושה שמילאה אותי, התחושה שמותחת את הזמן ומעלימה כל חשש.
את עומדת לידי עם הידיים בכיסים ועם מבט שמסתיר הרבה ובכל זאת מספר הכל.
חיבקתי אותך חזק. "מה הייתי עושה בלעדייך?"
הוצאת את הידיים מהכיסים ושמת לי אותם על הכתפיים, הסתכלת עמוק לתוך עיניי במבט רציני "היית חיה חיים שקטים ורגועים" ענית לי.
מוקדש בהמון אהבה לגלאלי שלי. אני אוהבת אותך המון!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
