וואו זה כל כך מוכר ועם זאת זר =/
לא עידכנתי די הרבה כבר כי... כי... אין לי באמת סיבה טובה במיוחד. אני יכולה לתרץ בעייפות או מפעת חוסר זמן או מעוד אלף סיבות אבל כל זה מוביל לדבר אחד וזה מחסור בעידכונים שוטפים אשר שמתי לעצמי כמטרת אמצע דרך למטרה הגדולה.
אז מה חדש בחיי שלי!?
החיים שלי עשו מהפך של 270 מעלות (כן אני יודעת!!!) ה'עבודה' שלי [אנשים לא מרשים לי לקרוא לזה עבודה] תופסת חלק ניכר מחיי [שמונה עד ארבע חמישה ימים בשבוע]. אני חוזרת ללא הרבה כוחות או רצון לעשות משהו פרט ללזחול מתחת לשמיכה.
עכשיו יש לי מטרות ברורות בחיים... יש את הגדולות ויש את היומיומית הקטנטנות אני מחכה לסופ"שים כדי לראות אנשים, אני מצפה לתאריכים מסויימים ואני ממלאת משימות שנותנות לי את ההרגשה שהיום הזה לא עבר סתם.
אני לא מתלוננת על כלום [בנתיים], תמיד כמובן אפשר למצוא את המינוסים האלה שיגרמו לחפון את הראש בכרית אבל החיוכים שנשלחו לעברי, המילים מעבר לטלפון, הדקות ואפילו השניות של האושר מעניקים משמעות חדשה להכל.
אומנם לא חושבת ששמעתם אותי מתלוננת הרבה אבל החיים שלי לא תמיד היו כל כך וורודים התקופה האחרונה הייתה בעיקרה ירידה אחת בלבד... דרך אל מקום שממנו רוצים רק לברוח. היו דמעות, הוי צעקות, תפילות, בקשות, מרמור וציפייה שמשו כבר ישתנה.
מי שיודע על מה מדובר יבין שאותם שבעה מילימטרים [פעמיםם!! ^^'] גרמו לי לפקוח את העיניים הדומעות ולתת ללב הסדוק מעת מנת אדרנלין אשר מרפאת לאט את הצלקות.
אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל אני מרגישה שהחיים שלי מתחילים לאט להיסתדר... ולא רק הסיפוק העצמי הגיע, אלא כל הפנים של החיים התחילו לאט למצוא את מקומם הטבעי בפאזל שלי.
אני מבטיחה לפרט בהמשך...
ועד אז אני פשוט רוצה להגיד תודה לכל אותם אנשים שהחזיקו אותי שפויה בתוך ים הרגעים שהרגשתי ששום דבר כבר לא ישתפר. שהגשם והעננים בכבדים לא ילכו.
תודה רבה לכל אחד ואחד מכם, אני אוהבת אתכם מאוד.
אתם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ואני לא אעיז לוותר על אף אחד מכם.
לכן, שוב תודה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
