הדממה שלפני הקרב האחרון ממלאת את האוויר.
שני החילות עומדים ללא תזוזה. חלקם ממלמלים תפילות וחלקם זורקים מילות התרסה לצד השני.
זיעה ניגרת על מצחם מהחום והעייפות מתפשטת מהרגליים ומטפסת כלפי מעלה. כמו שדים מהאדמה אשר שולחים את ידיהם ומושכים את החייל למטה אליהם, שישכבו עם אותם גופות באדמה.
העייפות זורמת בורידים בידיהם האוחזות בנשק הכבד אשר לפני רגעים ספורים היה לא יותר מאשר קישוט על הקיר. העניים שלא נסגרו כבר יממות צופות בעצבנות את האופק.
המפקד, זקוף על סוס בוהה אל המרחק. ריח מתוק חותך בפתאומיות את ריח הרקבון של המוות. הוא נזכר בביתו אשר בנה במו ידיו מתחת לגבעה ובחיוכים שיינתנו במתנה עם חזרתו.
החיילים נושאים עיניים אל מפקדם בציפייה למילותיו... לפקודותיו!
המפקד מניף את דגל החיל ובשאגה מצווה על סוס לדהור אל כיוון האוייב.
בשמיים נראו ציפורים אשר נמלטו מצמרות העצים...
באוויר נשמעו ריצות רגליים וצליל מתכות מתנגשות, אל תוך הכאוס מצטרפות צעקותיהם האחרונות של חיילים אשר בנפילה האינסופית זוכים להביט פעם אחרונה בתכלת של השמיים.
האדמה היבשה נרטבת באודם הדם.
התוהו ובוהו השורר מגיע אל קיצו, הם גברו על האוייב.
המפקד יורד מסוסו ועובר בין גופות חייליו. הוא מתכופף אל חבריו ונפרד מהם לשלום, מתפלל לנשמתם וממשיך הלאה. הוא אוסף את הפצועים והחיילים הנותרים.
הם עוזבים את שדה הקרב משאירים מאחוריהם את הכאב, האכזבה, הפחד, האימה, הזעקה, הבדידות... העצב.
ציוץ ציפורים נשמע איכנשהו במרחק. השמש מנצנצת בעדינות בין העננים המתפזרים לאט ובשקט שולחת את קרניה לשחק בין הצללים. החושך נסוג והחיילים אינם עוד חיילים - הם אנשים.
השקט שלפני הסערה הביא זעקה. זעקה אשר תצרום באוזניהם של האנשים עד סוף הימים.
שמור בטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
