קטע שיצא לי לכתוב לא מזמן, השם אומנם לא נראה לי קצת אז אם יש לכם הצעות, אשמח לשמוע =]
קריאה מהנה!
[ותגידו לי בבקשה אם אהבתם את זה, התגובות יהוו לי אינדקציה ועזרה בהתלבטות אחת, תודה]
איכנשהו במרחק נשמע צפצוף צווחני.
פקחתי לאט את עיני אך לא ראיתי כלום. היה חשוך.
שכבתי על מין רצפה בהרגשת ריקנות או שהמחסור ברגשות הוא זה שהטריד אותי.
התרוממתי על מרפקיי וניסיתי לסרוק את הסביבה, בחשיכה הכבדה לא יכולתי להבחין בכלום.
נעמדתי בזהירות על רגליי, פרשתי את ידיי לצדדים כמנסה לתפוס את המעקה שלא נמצא שם. הימרתי על כיוון והתחלתי להתקדם לאט ובזהירות, ידיי מחכות למפגש עם קיר ורגליי בודקות בקפידה את השטח.
הצפצוף התחיל להישמע כתקתוק מהיר של שעון.
כאב ראש החל להתפשט, וזה הדבר היחיד שהרגשתי זה דקות ארוכות.
התקדמותי האיטית נמשכה נצח, המרחק שעברתי, חשבתי, הוא לא רב אך כמה זמן כבר עבר? וכמה זמן אני כבר נמצאת במקום זה?
התקדמתי עוד קצת ועדיין לא יכולתי למצוא לא קיר, לא מדרגות ולא שום דבר אשר היה רומז לי לו מעט על מקום הימצאותי.
כעבור עוד כמה דקות שנראו לי מתמשכות יותר מדי התייאשתי והתיישבתי על הרצפה אשר לא הייתה קרה ולא הייתה חמה. חיבקתי את ברכיי וניסיתי לסדר את המחשבות בראשי אשר כאב בתוכו החל להתגבר מעט.
הכול הסתובב והתערפל, מאורעות הימים האחרונים נראו כחלום רחוק.
זכרתי בבירור את הבחור שהכרתי, את השרשרת שנתן לי, את המילים שאמר לי...
אני זוכרת את הפרפרים בבטן כשניסיתי להירדם בלילה ואני זוכרת את הריב עם הורים על אותו אחד. אמי לא הרשתה לי להיפגש איתו כיוון שחשבה שהוא ישפיע אליי לרעה, זה נשמע לי כל כך מטופש.
התקתוק במרחק התגבר וכך גם כאב הראש שלי.
עצמתי חזק את עיני ונזכרתי בדבר האחרון שזכרתי – המסיבה.
הוא הזמין אותי למסיבה של המועדון שביקר בו תכופות. "יהיה כייף", הוא הבטיח לי ונשק לי קלות על שפתיי.
להוריי אמרתי שהלכתי ללמוד אצל חברה ושאשר לישון אצלה, הסוד שלי יהיה שמור, כך חשבתי. הגנבתי מהארון של אחותי גופייה חדשה ואת החצאית שהכי אהבתי, בגלל היותה קצרצרה. התאפרתי יפה בשבילו וחיכיתי לו בכניסה למועדון.
אני זוכרת איך הוא ניגש אליי ואמר שאני נראית נהדר, הלכנו לכיוון הכניסה של המועדון שם התלחשש מעט עם הבחור בכניסה ואז נכנסנו שלובי ידיים למועדון.
רקדנו והשתוללנו. הוא חיבק אותי ונישק אותי. הרגשתי כציפור שהשתחררה מכלוב אחרי הרבה שנים שהייתה כלואה. "אני פשוט מרגישה שאני עפה איתך", לחשתי לו באוזן כשהתיישבנו לנוח על אחת הספות המפוארות.
הוא הסתכל לתוך עייני. "רוצה לעוף באמת?" שאל אותי. נשמתי נעתקה לרגע, הדבר נשמע אבסורדי לשבריר שנייה, אך מפיו זה נשמע הכי פשוט והגיוני.
"רק איתך, רק בשבילך" עניתי.
חיוך עלה על פניו.
זכרתי בבירור איך הכניס את ידו לכיס והוציא משם שקית קטנה, עם משהו קטן וצבעוני. הוא הוציא אחד כחול, גלולה כחולה, עם כנפיים מוטבעות עליו, הושיט לכיווני את השקית ונתן לי למשוך אחד. אצבעותיי הרועדות הוציאו גלולה ורודה והאות 'X' עליה.
"עכשיו אני אכניס לך לפה ואת תכניסי לי, וכך נעוף ביחד", הוא אמר לי. ליבי הלם במהרה, לשנייה היססתי אך מבטו הנוקב והרגוע דחף ושיכנע אותי להמשיך.
הדבר האחרון שאני זוכרת, הוא שבלענו את הגלולות הצבעוניות. רעש המוזיקה התערבל בראשי, הצבעים החלו לקבל גוון שונה והאנשים כמסתובבים מהר...
כאב הראש הפך למטרד. חשבתי להמשיך ולנסות למצוא דלת או חלון מפלט אך חשבתי שאין טעם. דמעה ניגרה בזווית עיני. מה עשיתי? חשבתי.
התקתוק השקט החל מתגבר בקולו ובקצבו ופתאום נדמה לי ששמעתי צעקות ממרחק. חריקה שגרמה לאוזניי לצרום וכאב הראש גבר עוד יותר.
הכאב שפילח את גופי היה חזק יותר מכל כאב שחשתי אי-פעם. לא יכולתי לשלוט בעצמי וצרחתי מכאב.
הרעש התגבר, ניסיתי לאטום את אוזניי אך זה לא עזר. הרעש כאילו עבר דרכי, משאיר את גופי מתכווץ מכאבים.
פתאום מולי נפתחה דלת ואור לבן הציף במהירות את החלל מסביבי.
לא יכולתי להסתכל קדימה, האור היה בוהק מדי, חזק מדי וזה הכאיב לי עוד יותר.
הצעקות מסביבי התגברו, הכאב פילח באכזריות את גופי, והאור, גבר יותר ויותר.
הרגשתי כאילו חזי מתפוצץ ואז כאילו לראשונה מילאתי את ריאותיי אוויר...
התקתוק הרחוק הפך לצפצוף קבוע. גם בעיניים סגורות יכולתי לדעת שהמקום מוצף אור חזק.
"היא איתנו", שמעתי קול גברי, הכאב בגופי היה קבוע וחזק.
אילצתי את עצמי לפקוח מעט את העיניים ולהביט סביב. הכול נראה לבן ופסטורלי. שכבתי במיטה חמימה וצינורות היו מחוברים לידי.
גבר בבגד ירוק עמד לידי ורשם משהו על לוח קטן בידיו, מצדה השני של המיטה הסתובבו שתי נשים בלבן ליד לוח עם כפתורים ומחוגים שונים.
אימצתי את עיני, ראיתי קירות ותקרה, אני בבית חולים, הבנתי. שאלות הציפו את מוחי העייף מה קרה? איך הגעתי מאותו חדר חשוך לכאן? ואיך נגמרה המסיבה?
בצידו המרוחק של החדר חרקה דלת ונפתחה באיטיות, בפתחה עמדה אימי עם עיניים אדומות ונפוחות, הגבר מיהר לכיוונה.
עצמתי את עיניי וביקשתי לטבוע בכאב.
"החזרנו אותה, היא במצב יציב", שמעתי את הרופא אומר, "היא לקחה MDMA, אקסטזי בשפת הרחוב, והגוף שלה פשוט לא הצליח להחזיק מעמד, המערכות קרסו ו..." את המשך דבריו לא הצלחתי לשמוע. עיניי התמלאו דמעות וראשי חזר אל המילים של הבחור, המילים שהציקו לי עוד אז... "רוצה לעוף באמת?".
ואז הבנתי – אנשים לא יכולים לעוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
