אז מה... הפנת את מבטך ותפסת את תשומת ליבי. עמדנו קרוב אחד לשני אבל לא ראיתי אותך, הייתי שקועה בעצמי, בדברים שלי ועולמי, עולם שאליו אתה כבר לא שייך. אחרי אותם המילים שאמרת, מודה כמעט בכיתי, כמעט גרמת לי לעשות את אותו דבר שבחיים לא עשיתי, לשטוף את הכאב בדמעות. הצביטה בפנים הייתה שם הרבה זמן והיא עדיין מופיעה מדי פעם כשאני מוצאת התמונה שלך או נזכרת באותו יום עגום.
תמיד אמרו לי שהוא טועה, שהוא יצא פשוט אידיוט ושטעה במילותיו אבל אני לא האמנתי להם. האשמתי את עצמי על מה שקרה. האשמתי את עצמי על זה שלא ראיתי אותך קודם על זה שלא אמרתי מה שהיה צריך להגיד. אתה יודע שאף פעם לא אוכל להיות שווה אליך. אתה אדם מסוג שכדי להכיר אותך צריך להיות קצת יותר מכולם, אתה לא נותן את החברות שלך לכל אחד. היית תמיד חכם ושקול, אך הפעם נתת לרגש לשלוט בך, אותו רגש שיצא כשלא ציפית לו, כשפגשת אותי לראשונה.
סיפרת לי שאיבדת את הראש, אני צחקתי והמשכתי בשלי. לא מאמינה לאנשים שאומרים לי שאני מיוחדת וגם לא האמנתי לך. כנראה רק שנינו באמת יודעים מה קרה לנו באותה השנה, ואיך זה באמת נגמר.
זה נגמר בשברון לב.
עמדתי עסוקה בעצמי כשהבחנתי במבט חודרני, משהו בפנים זעק לאותה תחושה מוכרת אך רחוקה. הרמתי את עיניים ושם אתה היית, שם אתה הסתכלת אל תוך עיניי, אל תוך נשמתי כפי שעשית פעמים כה רבות. לרגע לא ידעתי מה לעשות, כיצד להגיב. נשמתי נעתקה לרגע וכל מה שהצלחתי זה לחלץ 'היי' אראי. כל אותה שנה חלפה בי במהירות. כל אותן רגשות צפו ועלו על פני השטח... אך הפעם זה היה מוזר, זה היה שונה.
הפעם הייתי אדישה כלפיך.
הפעם הנוכחות שלך לא גרמה לי לכאב, לכעס או לשמחה. פשוט ראיתי אותך פעם נוספות באקראיות כלשהי.
הסתכלתי בפניך ופשוט הבנתי שהגיע הזמן, הזמן לעזוב את כל מה שהיה שם. אנצור אותך תמיד בליבי במקום המיוחד שלך, כי תמיד היית לי מיוחד.
היית האהבה שלי, האהבה האפלטונית שלי.
השבוע ממש לא יצא לי לעדכן, העבודה קצת העסיקה אותי ובעיקר אני העסקתי את עצמי. השבוע אני מרגישה יותר מתמיד מין מועקה בפנים. לא יודעת למה היא קשורה או יותר נכון לא יודעת להגיד למה אני כל כך קשורה.
נכון שההסבר ההגיוני הראשון זה שאני מתגעגעת לתום, וזה חלקית נכון אני באמת כבר מחכה לראות אותו. שוב אחרי שבועיים שלא ראיתי אותו [אפשר להגיד שיותר השעה בבסיס שלו לא באמת נחשבת] אני רוצה לדבר איתו פנים מול פנים ולא בטלפון. אבל יש פה משהו יותר מזה, זה קצת יותר מהגעגוע לאנשים... לא יודעת איך להסביר את זה. מין תחושה של פרפרים בבטן אבל לא, אולי סוג של ציפייה ורצון עז למשהו בלי לדעת למה.
- מיותר לכתוב פוסטים שלמים על כמה נהדר היה באילת, כולם ממילא יודעים זאת. עשיתי אבוב, הפלגה, טיילת [100X לפחות...], בריכה, ים, חינה, שופינג... בקיצור היו לי שלושה ימים ממוצים ביותר ובכיף חזרתי הבייתה. כמובן שזה לא היה כייף אחרי 4 שעות שינה בקושי לקום לעבודה.
- השבוע שיעור הגיטרה שלי היה ב-9, השעה אליה מוזמנים המבוגרים יותר =] הפעם ממש נהניתי בשיעור, שלא תבינו לא נכון אני נהנית מכל שיעור גיטרה, אני אוהבת לנגן [ועוד יותר אוהבת שכיוצא לי באמת לנגן נכון ובקצב] אבל השיעור הפעם הייתה באווירה קצת יותר משוחררת, אולי כי אנחנו כבר רגילים אחד לשני. בכל אופן הפעם אחרי שעבדנו על שיר של גנז אנד רוזס איכשהו יצא שהוא לימד אותי את השיר של רן דנקר - בואי נעזוב, אחרי שאני אלמד את זה אני אהיה ממש עכשיות במוזיקה =]
- השבוע גלאלי סוגרת, מה שאומר שמסיבת הריקודים המטורפת שלנו נדחית לעוד שבוע, אבל אנחנו לא מתייאשות אם חיכינו לוופל בלגי חצי שנה נחכה עוד שבוע. חוץ מזה היא תחזור לשבועות, מה שאומר שמחכה לנו יום מים די מטורף.
- יש כל כך הרבה דברים שיש לי בפנים, אני לא יודעת איך להוציא את זה... חייבת למצוא דרך דחוף כי זה מתחיל להעיק. אכפת לכם שיהיו יותר פוסטים בשפת 'אתם לא באמת מבינים על מה אני מדברת'?
- אולי מחר נקפוץ לת"א לראות אנשים...
שיהיה לכולם יומצויין!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
