בזמן האחרון אני מגלה שדברים שעד לפני תקופה קצרה נראו לי גדולים, רציניים ונוראיים שירדפו את חיי לנצח הם לא יותר מאשר עוד חלום נשכח שעם הזמן פשוט נעלם.
כנראה שמילת המפתח בכל העניין הזה היא 'זמן'. זמן מרפא - זמן עוזר - זמן פותר... הייתי רוצה לפגוש את הזמן הזה על כוס תה. העניין הוא שעד שאתה לא חווה את זה על בשרך אתה רואה בזה לא יותר מאשר משפט קיטשי מתוך עלילה משעממת.
מי שזוכר הייתה לי תסבוכת נוראית לפני כמה חודשים, שבהתחלה פשוט לא ידעתי מה לעשות, איכשהו משכתי את זה יותר מדי זמן ואז יום בהיר אחד התעוררתי וגיליתי שזה היה לא יותר מאשר קפריז או משבר גיל 19... מה שנראה לכם יותר הגיוני. הזמן גם עזר לי להתגבר על דברים שכנראה לא ציינתי פה. כמה מהם היו הרבה פחות נעימים או נחמדים מסתם קראש.
בגיל 10 בערך כשרקדתי, הייתה לנו בפורים הופעה. לפני ההופעה הייתה כמובן חזרה במתנ"ס וכיוון שזה היה חג לא היה שם אף אחד. הלכתי עם חברה [לא מהלהקה] להחליף בגדים, במקום ללכת לשירותים עם כל הבנות, הלכנו לאחת הכיתות שם כמובן קצת השתוללנו ומשכנו את הזמן. כשסוף סוף התלבשתי והייתי מוכנה, יצאנו מהכיתה וגילינו שנעלו אותנו. זה אומנם יכול להישמע לא ביג דיל אבל באותו רגע הרגשתי שאני לא יכולה לנשום ונתקפתי היסטריה איומה. לי לא היה נייד ולחברה שלי לא היו שיחות. היינו נעולות בקומה השנייה ככה שלקפוץ מהחלון לא הייתה אופציה. מה שהכי הדאיג אותי זה שהייתי אמורה להפגש עם ההורים שלי לפני ההופעה ונורא דאגתי. היינו אבודות ולא ידענו מה לעשות. צרחנו מהחלון לעוברים שיקראו למישהו אבל זה נראה קצת חסר תקווה [למרות שנראה לי מישהו התקשר בסופו של דבר למשטרה]. הדלת שנעלה בעצם את הקומה השנייה הייתה סורגים וזכוכית. איכשהו הצלחתי לשבור את הזכוכית ולהפעיל את ההזעקה ואז בא מנהל המתנ"ס ושיחרר אותנו. רצנו כמו מטורפות אל הבמה, כשהגענו בדיוק הלהקה שלי הופיע ולמזלי אמא עדיין הייתה שם, כמובן דואגת.
האירוע הזה רדף אותי המון ותודה לאל שהזמן מרפא...
בכל אופן, קרה לי משהו השבוע שחשבתי שישבור את הכול, הדבר הזה קשור לדבר די רציני בחיים שלי שהתחיל בערך לפני 8 חודשים... מסתבר שהפעם זה לא היה כל כך גדול כי הבנתי שהחיים ממשיכים והשנה הזאת אומנם די חשובה בחיים שלי אך בעוד כמה זמן היא לא תשנה הרבה כי זה לא היה צעד משמעותי.
כל שישי-שבת הייתי עם תום. יום שישי בצהריים הוא היה אצלי ובערב אספנו חבר שלו שהגיע מחו"ל ונסענו אליו. דיברנו המון, חבר שלו [שנון משוויץ] סיפר המון חוויות, התעניין בחיים בארץ וצחק על רוב מה שהולך פה. שחינו בבריכה וישבנו רוב הלילה בגינה מדברים על שום דבר ממשי. בבוקר היינו אמורים ליסוע ליומולדת של אופק. שנון לא נסע כי הוא נשרף בים כמה ימים לפני זה, אז זה היינו רק אני ותום. בחצי דרך לשם התקשרתי לאופק לברר את המיקום המדוייק שלהם:
אני: "בוקר טוב!"
אופק: "בוקררר...." [בקול הכי ישנוני בעולם]
אני: "אתה ישן?"
אופק: "לא... סתם שוכב במיטה".
אני: "אתה לא אמור להיות עכשיו בים?" [המסיבה בחוף]
אופק: "אהה... זה בערב..."
כן, זאת הייתה פאשלה הכי נוראית שהייתה לי בחיים [כן! בחיים! אני לא פאשליסטית על בסיס יומי]. תום עשה פרסה וחזרנו לעיר. לא רצינו לחזור הבייתה אז ישבנו שעתיים בגן. מזג האוויר היה נעים ויצא לנו לשוחח על המון נושאים חשובים. אני והוא אנשים כל כך שונים ובכל זאת אני עדיין מרגישה איזהו צורך להיות איתו - לא ניתן להסברה.
אחרי זה ביקשתי שיקפיץ אותי הבייתה כי חשבתי שיהיה יותר נחמד אם אני לא אתקע בין שנון לתום שיוכלו לשוחח כאוות נפשם.
יום ראשון נסענו [המשפחה] לקטיף דובדבנים - זה היה מטורף. תארו לעצמכם משפחות ישראליות זוחלות בין עצים בחיפוש אחר הפרי הנחשק כשפתאום מישהו צועק מהצד השני של המטע "דובדבניייייים!!!" וכו-לם נוהרים לאותו עץ מסכן. זה עוד יותר מצחיק שמישהו צועק מאותו מקום שעזבו שעדיין נשאר שם משהו והם כולם רצים בחזרה.
אכלתי כמות מסחרית של דובדבנים ואני בטוחה שאם היו מנקזים לי את הדם הם היו מקבלים נקטר דובדבים טרי =]
אחרי ארוחת צהריים נסענו לכנרת ורחצנו במי הימה האהובה שלנו שהתבררו להיות מאוד חמימים.
את יום שני העברתי בקריאה של הספר שקיבלתי מגלאל ודודו [וארז] ליומולדת. הוא ממש מעניין וקשה לי לעזוב אותו [חבל שלעיניים שלי יש תוכניות אחרות].
הצלף של לי צ'ילד - מומלץ.
מסתבר שניר קורא פה... האם אני צריכה לדאוג להכניס מסנן בין המוח לפה!?
היי ניר!
וואי... שפכתי בפוסט דברים שלא היו אמורים להישפך - אינפורמציה רגישה. ראו הוזהרתם!
שיהיה לכם אחה"צ נהדר והמשך שבוע טוב שהופך לו לסופ"ש טוב מאוד 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
