צהוב כמו הדשא שלי... 
לאחרונה, אני ממש מרגישה שאני הולכת ומתקלקלת. ולא כמו גבינה ששוכבת הרבה זמן במקרר.
מאז שהתחיל החום הבלתי נסבל, אני כבר לא יכולה ללכת ברגל הבייתה מהעבודה. כמובן שהתחלתי בנסיעות באוטובוס. בהתחלה השתמשתי בכרטיסיות, אבל במהרה הבנתי שחופשי חודשי יצא זול יותר.
אחרי שהתחלתי את השימוש בחופשי חודשי שלי, לא היה ניתן לעצור אותי. עכשיו כל פעם שאני בעיר, במקום ללכת ברגל הבייתה [20 דקות הליכה גג], אני מחליטה ליסוע באוטובוס שהוא ממילא כביכול חינם.
התוצאה: הפסקתי ללכת ברגל. ומסתבר שמהספה עד לשירותים זה לא נחשב...
לפני חודשיים בערך התחלתי עם משטר אכילה חדש. המילה 'משטר' מעניקה לכל העניין הרבה יותר אימה ממה שזה באמת היה. הנוהל היה פשוט - ארוחת בוקר, צהריים בחדר אוכל ובדרך כלל לא היה לי תיאבון לערב. אמרתי לא למתוקים ונמנעתי משטויות אפויים ומטוגנים. בסופי שבוע כשאני ושויקס יצאנו, הרשתי לעצמי להשתולל מעט.
בתקופה האחרונה, אני מרשה לעצמי להשתולל יותר מדי. פתאום זה וופל פה, קוביית שוקולד שם, בין ארוחת בוקר לצהריים יש כריכים ומאיזשהו מקום גם צץ לו תה ממותק.
במילים אחרות התחלתי לעצום עיניים על ההתפרעויות שלי.
אני ממש צריכה לשבת עם עצמי ולהסביר לי שבקצב הזה אנחנו לא נגיע לאן שאנוכי מתכננת! [אסור לנו בנתיים לספר 
]
היום בבוקר התעוררתי בשעה איחור לעבודה. זה היה ממש מצחיק לראות אותי תוך עשר דקות כבר מוכנה לצאת, במצב סביר לגמרי, כשבבוקר רגיל לוקח לי עד 40 דקות כדי להוציא את עצמי מחוץ לדלת.
ימי חמישי הם תמיד ימים קיצוניים; או שלחוץ ורועש או שקט. היום היה שקט - כלומר המנהלת לא באה היום, אז כמה מורות והמזכירות הרשו לעצמן להקים זולה במזכירות ולהתחיל לרכל עליה.
במשך כמעט שעה הן ישבו וריכלו כמו חבורת זקנות! או רגע... הן באמת חבורת זקנות! [תמיד רציתי להגיד את זה]
שיהיה לכולם יומסעיר [רק לא יותר מדי]
שירי, אני יודעת שאת קוראת פה, השמיעי קול!
ואת עדיין חייבת לי פיצויים =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
