אני לא יכולה יותר! נשבר לי! כואב לי! מרגיז אותי! אני לא מצליחה לסבול את זה יותר! קשה לי לנשום!
נמאס לי מהחיוכים המזויפים.
נמאס לי מהנחמדות המרגיזה.
נמאס לי שמנצלים אותי.
נמאס לי שלא מעריכים אותי.
נמאס לי שמתעלמים ממני.
נמאס לי שתופסים אותי כמשהו מובן מאליו.
נמאס לי שלא מתייחסים אליי.
נמאס לי לקום כל בוקר.
נמאס לי להיות חייבת.
נמאס לי להקשיב.
נמאס לי להתנהג בנימוס.
נמאס לי לראות את החיים עוברים לידי.
נמאס לי מהבטחות שלא מקיימים.
נמאס לי.
אני רוצה לישון.
אני רוצה להיעלם.
אני רוצה ליסוע רחוק.
אני רוצה להתבטל.
אני רוצה לחיות.
אני רוצה לברוח.
אני רוצה לחלום.
אני רוצה לצרוח.
אני רוצה לצחוק מאושר.
אני רוצה להיות מאוהבת.
אני רוצה להיות נאהבת.
אני רוצה להיות ברורה.
אני רוצה פשטות.
אני רוצה חברה.
אני רוצה להתכוון למילים שלי.
יש לי בראש/במחברת/במגירה המון קטעים שפעם רציתי להפוך לסיפורים אבל הוחלט שעדיף לשמור אותם בתור קטעים. בהתחלה חשבתי לפתוח עוד בלוג, אבל זה עוד בלאגן, עוד חיים נפרדים אני באמת צריכה להתחיל לחיות עם עצמי. אז מדי פעם אני אביא לפה דברים שלי. מקווה למשובים חיובים [אם בכלל].
חוץ מזה השבועיים האחרונים פשוט נוראיים! כאבי ראש בלתי פוסקים, ציפייה לכלום, התאכזבות, עצבות ואיזשהי סוג של קבלה של דברים שבכלל לא מיועדים לי.
אני רוצה לארגן הכול, יש לי המון חשבונות לסגור בחודשים הקרובים ואני לא יודעת ממה להתחיל.
אני מרגישה שאני חייבת לדבר עם כל העולם, חייבת לספר להם על כל מה שקרה בכמה שנים האחרונות, כל מה שחוויתי, כל מה שהרגשתי כלפיהם, כלפי מעשיהם וכלפי התנהגותם. אני מרגישה צורך עז להיות חוצפנית עכשיו, לא להתחשב לשם שינוי ברגשות של אותם אנשים, לא לחשוב מה הם יחשבו עליי, לא לחשוב.
ברגע זה אני לא צריכה הרבה. אני צריכה חיבוק אוהב ואני צריכה שיפסיקו להבטיח.
כי אין דבר יותר כואב מציפייה שגוססת שתוכך.
ציפייה שטיפחת, גידלת, השקעת בה, סיפרת לה...
ובתוך כמה רגעים אתה רואה אתה נובלת מולך,
השקעת חייך,
בגלל מעשה מטופש זה או אחר.
אולי נתחיל פשוט לחיות את היום כמו שהבטחנו אחד לשני כבר כל כך הרבה פעמים. נתחיל באמת לחיות! נפסיק לנפח אשליות, נפסיק לנסות לחלום על מחר.
בואו פשוט נחיה היום!
פשוט תגיד משהו...
אני בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
