אני אפילו לא יודעת איך לנסח את עצמי כדי שמצד אחד הקוראים הנלהבים שלי יוכלו לחלוק את דאגתי ומצד שני אלה שלא באמת צריכים לדעת מה קורה, לא ידעו מזה.
אני מרגישה כל כך עירומה אחרי שראיתי את הסטטיסטיקה, ראיתי איך חפרו בפצעיי, חפרו בפוסטים עמוק... עמוק אל העבר. ושוב מצד אחד הקורא התמים בכלל לא פוגע אבל העניין הוא שאני יכולה לפגוע.
כמו אצל כולם, יש אינפורמציה שיצאה לי מהלב לנייר הוירטואלי בלי תחנות ביניים, אף אחד לא יודע מזה. ועכשיו דאגותיי וחששותיי... גם ככה אני שונאת את העובדה שבגלל אחותי אני צריכה לצמצם במילים. היא אומנם חסרת אמצעים כרגע אבל היא יכולה להפתיע... אה, ויש לה פה גדול...
אני מרגישה שאין שום דבר עכשיו שאני אוכל להגיד בלי לקבל אחר כך משמעויות נסתרות במשפטים צינים למיניהם. הרי לא יספרו לי שיודעים. ישאירו אותי ככה פרוצה, מלוגלגלת, חוששת.
אני לא יודעת מה לעשות.
אני אומנם הכלבה המצויה אבל לצערי יש לי לב עמוק אי שם. לב שהצליחו למצוא אחרי שניסיתי להחביא אותו כל כך קשה.
הייתי חולה בסופ"ש לא עשיתי כלום וטוב שכך. יותר מדי אנשים התקשרו אליי... יותר מדי כאב היה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
