ברגעים היותר שפויים אני מתחילה לחשוב קצת מחוץ למסגרת, מחוץ לריבוע, לבועה שבה אני חיה. זה לא שאני חיה באשליות או משו... או שאני כן?
אני לא יודעת מה קרה אתמול, או למה המפגש עם האקס גרם לי להיכנס לפילוסופיות.
אז נפרדנו כי הוא שיקר לי. הוא רוצה לחזור אומר שהוא ישתנה אבל הוא לא רואה מה שאני רואה. הוא נשאר מניפולטיבי, שתלטן... הוא נשאר שקרן!
היה צפוי שנדבר על העבר. כל מפגש שלי איתו מגלה פן חדש בסיפור, קודם הוא הפסיק ולא ידע שחבר שלו ממשיך אח"כ הוא לא ידע כלום עד כמעט הסוף... גם אם האמנתי לו בהתחלה הפסקתי להקשיב לו אחרי שהתחיל בצורה ברורה לסתור את עצמו. הוא דיבר, סיפר, התנצל ואני חשבתי על אותו בחור שדיברתי איתו בטלפון. הראש שלי מתמלא מחשבות שונות והוא ממשיך להצדיק ובאותה מידה לסבך את עצמו עמוק יותר בתוך כל הבוץ.
אני לא מבינה את עצמי לפעמים. מה אני רוצה? מה אני מחפשת? למה אני כל כך נפגעתי ממנו? למה אני מפחדת כל כך לחפש קשר חדש? למה אנשים אומרים שיש לי זמן ואני מרגישה כאילו הזמן אוזל לי, נוזל ומתחמק בין כפות ידי? למה אני לא מצליחה לתת צ'אנס למישהו שאני יודעת שהוא בסדר?
למה אני משחקת משחקים?
לפעמים כשאני כותבת משהו אישי פה (שלמטרה זו נפתח הבלוג) אני מוחקת את זה. אני יודעת מי קורא פה... אני יודעת שאני היא זו שנתתי לו את הכתובת. אני לא יודעת אם זה עוזר שאני אכתוב פה חצי מהאמת ואת השאר אני אשמור בלב או אשרבט בתוך איזשהו שיר.
אף אחד לא יודע כמה אני נלחמת בעצמי כל יום כמה שאני שונאת את עצמי על כך. אני רוצה להפסיק לשקר אני רוצה להמשיך הלאה.
האקס התחיל לדבר על זה שהוא רוצה להמשיך את הקשר שלנו, הוא אמר שהוא אוהב אותי, איכשהו זה הקפיץ אותי בחזרה אליו. לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא שוב התחיל שהוא אוהב אותי ושהוא מרגיש שהוא מפספס פה את הזדמנות חייו. הוא פספס אותה לפני שנה וחצי חשבתי נתן לה לברוח. ואז הוא שוב המשיך עם השקרים שלו.
המשכתי להתחפר בתוך המחשבות שלי בזמן שאנחנו הולכים ברחוב החצי מואר. התחילה לכאוב לי הרגל מעט. הכפכף גרם לי לשפשוף. רציתי לעצור אבל המשכתי. התחלתי לחשוב קצת על העתיד. אני תמיד שנאתי את גיל ההתבגרות. הכל יותר מדי מסובך, מצפים ממך לדברים שאתה לא מבין כילד וכשהמצב מתבהר מאוחר מדי. שוב חשבתי על אותו בחור שדיברתי איתו בטלפון. דיברנו אז כחצי שעה, דיברנו על שטויות בעיקר שום דבר ממוקד או ספציפי. הוא הצחיק אותי ואני ניסיתי להישמע מתוחכמת... שוב שיחקתי או שזו אני? אולי זו אני האמיתית ואני לא צריכה לנסות להיפטר מזה... אני לא חושבת שהמצב המתוחכם שלי הוא גרוע. ההפך, אני יותר שמחה השיחה יותר זורמת ונראה כי הצד השני נהנה מכך... אולי אפילו מוצא זאת מושך... אני צריכה להפסיק כנראה להילחם בעצמי ופשוט לתת לעצמי להיתקדם. אבל אני כל כך זהירה בנוגע לכך ובזה אני שונאת את עצמי!
השתררה דממה, הגנבתי אליו מבט הוא אמר שהוא מצפה לתשובה ממני. לא ידעתי מה הוא שאל. אמרתי לו את האמת אני לא יודעת מה להגיד לו. יש לו כיפה על הראש, הוא מחשיב את עצמו דתי אבל למסיבות ביום שישי הוא הולך בלי כיפה כך סיפר לי. הוא רוצה כבר בחורה שיוכל להתחתן איתה, עוד שנה מסיים ללמוד והוא רוצה להתחתן. גם אני רוצה להיתחתן חשבתי אבל לא איתו. הוא שתלטן ושקרן.
ובזה זה נגמר. הנה הולך לו עוד פוסט שאחריו אקבל תגובות וטלפונים זועמים, שופטים, לא מבינים... כתבתי את כל האמת או ששוב הסתרתי משו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
