כן כן, גמני כתבתי סיפור לתחרות =]
האמת שקצר הוא לא יצא לי אבל אני מקווה שתאהבו.
נ.ב. מי שקורה כאן מוזמן לעזור לי באיזה עניין בפוסט הקודם. טנקס!
אותו יום מוזר התחיל או שלא התחיל באותה דרך רגילה, קרני השמש שנכנסו דרך החלון הפתוח כאילו בכוונה חדרו אל חלומי והזכירו לי שהעולם האמיתי עוד מחכה לי. בחוסר חשק מוחלט התהפכתי על צידי והורדתי את כפות רגליי לרצפה כשנגעו במשהו רך. מיילו הרים את ראשו והביט בי במבט מנומנם.מה מותק?, חשבתי, כן, גם אני הייתי מעדיפה לישון חשבתי. ניגשתי אל הראי באמבט והסתכלתי אל עיניי הנפוחות מהלילה, הרגשתי את העייפות זורמת בגופי ונתתי לעיניי להיעצם פעם אחרונה לפני היום הארוך. הייתה דממה, אותה הדממה הרגילה שעוטפת אותי כל חיי.
נולדתי חירשת. כשהייתי ילדה, רבים ניסו להתאים לי מכשירי שמיעה שונים, היו אפילו כאלה שגרמו לי לצלצולים באוזניים אבל השקט נעם לי. זה היה העולם שלי, הפינה השקטה שלי בכל הכאוס. כשהתבגרתי עברתי לדירה משלי ובתור מתנה מההורים קיבלתי את מיילו, גור רטריבר זהוב שלא צריך שאני אגיד לו מה צריך, הוא תמיד מבין אותי מחצי מבט.
אני עובדת בחברת פרסום בתור ציירת ומעצבת. כל העניינים שלי מוסדרים דרך המייל, העבודה מעניינת והבוס מרוצה. אגב, היה לי מזל עם הבוס, אדם נחמד ולבבי שאפילו מתיר לי לקחת לעבודה את מיילו כי יודע עד כמה אנחנו קשורים אחד לשני.
היום התנהל כרגיל. ריצת בוקר, מקלחת, ארוחה קלה והנסיעה למשרד. בין מגרש החנייה לבניין המשרדים מפריד כביש רחב ולרוחבו מעבר חצייה עם צבע מתקלף. במבט חטוף לצדדים לא נראתה שום מכונית. הסתכלתי על מיילו והוא בביטחון החל בחצייה, העברתי את תיק העבודות מיד אחת לשנייה והתחלתי בחצייה אחר מיילו. כשכמעט הגענו לצד השני של הכביש, מיילו החל להתנהג מוזר. לא הבנתי מה הוא עושה כשפתאום בזווית העין הבחנתי במכונית אפורה מתקרבת במהירות...
קרני השמש באותו יום כנראה התאגדו נגדי ובכל דרך אפשרית ניסו למנוע ממני למלא את שעות השינה החסרות שלי. הרגשתי את האף הקר של מיילו מרחרח אותי ולשונו הרטובה מלקקת את פניי. ניסיתי לדחוף את מיילו מעליי כשפתאום שמעתי.
"תקומי! תקומי! את בסדר?" הקול חזר על אותן מילים בטון מודאג. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת אבל הקול היה ברור. תוך רגע התרוממתי לישיבה. ישבתי על האספלט באמצע אותו כביש, מיילו מסתובב סביבי ואני עדיין שמעתי, שמעתי את הקול שבדאגה ניסה להרים אותי. הבטתי מסביבי אך לא היה שם אף אחד. המכונית האפורה נעלמה ופרט לכמה עוברי אורח שרצו לכיווני, אך היו במרחק גדול, לא היה לידי אף אחד. חשבתי שאני מדמיינת את זה אבל כשניסיתי להטות את מחשבותיי, הקול עדיין היה שם. מיילו התיישב לידי וליקק לי את הפנים. "את בסדר? את בסדר? את מרגישה טוב? קומי." שמעתי. עברה בי צמרמורת שראיתי את מיילו מסתכל עליי במין מבט שאני ראיתי כבר כל כך הרבה פעמים בעבר אך הפעם הוא קיבל משמעות חדשה. יכולתי להישבע שזה כאילו מיילו דיבר, המבט שלו היה כל כך כנה והקול כל כך דואג, שפשוט לא יכולתי להאמין למה שאני חושבת. הגיע אליי בריצה גבר והתחיל להסתובב סביבי ולדאוג לי. ראיתי אותו פותח את הפה אבל לא שמעתי כלום פרט לאותן מילים של דאגה. ניסיתי להגיד לו שאני בסדר אבל שום קול לא יצא מפי. הרמתי את ידי לסמן לו בשפת הסימנים, והוא במבט רחמים הצביע על זרועי השמאלית שלאורכה השתרע פצע דק ודם לכלך את העור וקצת מהחולצה שלי. התרוממתי על רגליי ופרט לעקצוצים ביד שמאל הרגשתי בסדר גמור. סימנתי לו שאני בסדר, בינתיים הגיעו עוד אנשים שחלקם עמדו בצד וחלקם ניסו לעזור לי. מיילו הסתובב בין רגליי ובראשי שמעתי קול: "בואי נלך מפה, האנשים האלה לא נראים לי. בואי, את בסדר? בואי נלך..." הקול המשיך לחזור על אותם דברים בחיפזון. מיילו משך אותי הצידה אל בניין המשרדים שלי. נכנסנו דרך השער והשומר רץ לקראתי עם מבט דואג, הרמתי את ידיי כמראה לו שאני בסדר, חייכתי והמשכתי אל עבר המעלית. לחצתי על הקומה השישית ורכנתי אל מיילו. הוא קשקש בזנבו ונראה לי מרוצה. "אני שמח שאת בסדר. את בסדר נכון? אני כבר רוצה לצאת מהקופסא הזאת, ונלך לאיש הזה עם השיער המצחיק מתחת לאף, הוא תמיד נותן לי חטיף טעים. יש פה ריח של אישה זקנה..." הקול קיפץ מנושא לנושא בראשי ואני הייתי בטוחה שסופית ירדתי מהפסים.מיילו? חשבתי אך הקול המשיך בשלו. מיילו אתה שומע אותי? ניסיתי שוב להתרכז אך הוא רק גירד מתחת לאוזן ברגלו האחורית ובראשי שמעתי תלונות על קרציות. המעלית הגיע אל הקומה ונעצרה בעדינות. נפתחו הדלתות ופניתי ימינה אל המסדרון הארוך. "אני ממש צמא. צריך לשתות קצת. איפה האיש עם השיער מתחת לאף? איזה יום יפה!". המילים התנגנו בראשי ואני השתכנעתי יותר ויותר שזה אמיתי, כנראה בתאונה נפגעתי בראש... לא היה לי שום פיתרון הגיוני יותר, אך מצד שני כשאני שומעת את הכלב שלי מדבר זה לא נשמע לי כל כך הגיוני.
הגעתי אל דלת משרדי ונכנסתי, כעבור כמה דקות נכנס ריצ'ארד, גבר בשנות הארבעים שלו עם שפם עבה. גבר נעים שמבקר אצלי בקביעות, לי הוא מביא קפה ולמיילו חטיף. הבעת פניו הייתה קורנת כרגיל והוא מלמל לו משהו עם חיוך רחב והעמיד כוס קפה גבוה על השולחן שלי. תודה. סימנתי ונראה שהוא חייך חיוך עוד יותר רחב, אם דבר כזה היה אפשרי בכלל. "הוא הגיע, הוא פה. חטיף, איש עם פרווה מוזרה, שיער מתחת לאף. חטיף. חם פה כל כך." המילים הציפו את ראשי כשהבטתי אל מיילו ששמח וקפץ וקשקש בזנבו כשריצ'ארד הוציא מאחורי גבו, כאילו בהפתעה, חטיף לכלבים.
הלכתי אל השירותים ומילאתי למיילו קערית מים. כשחזרתי למשרדי ריצ'ארד שיחק עם מיילו ובראותי אמר לו משהו, העניק לי שוב חיוך ויצא. "מים! חם כל כך, איש מצחיק, חטיף טעים. מים. מים." המילים חלפו בראשי במהירות. התיישבתי בכיסאי והפניתי אותו לכיוונו של מיילו. הוא שתה בראוותנו ושמעתי כמה שהוא נהנה. "קר, לא חם. טעים! עייפות, צריך לישון. לא לישון, לשחק. איש עם שיער מתחת לאף". באותו רגע כל הסיטואציה נראתה לי טיפשית לחלוטין והתחלתי לצחוק. אז מה? אני שומעת את הכלב שלי מדבר, מה כל כך רע בזה. זה עדיף מלא לשמוע שום דבר.
אחרי שסיים עם המים ניגש אליי והניח את ראשו על ברכיי. "נעים. טוב. אוהב. נוח. אוהב." חיבקתי את מיילו חזק ונשקתי על ראשו הפרוותי. לפחות אני יודעת שהוא אוהב אותי חשבתי לעצמי.
בהפסקת הצהריים שלי יצאתי עם מיילו לטיול. "טיול. אוויר, יש פה ריח נעים! איזה כייף..." הוא קשקש בזנבו והתרוצץ לו על הדשא. ישבתי מתחת לעץ בצל ואכלתי כריך. לכלב שלי יש אישיות ממש טובה, חשבתי, איזה מזל היה לי איתו. מיילו התקרב אליי עם מקל בפה. "לזרוק, לרוץ, מקל טעים. תזרקי לי! תזרקי לי!" התרוממתי כיוונתי היטב וזרקתי את המקל. מיילו בכל הכוח שלו התחיל לרוץ אל המקל קורע מאחוריו עלי דשא. ככה העברנו חצי שעה במשחקים וריצות. בדרך חזרה עברנו ליד סמטה שממנה יצא כלב רחוב גדול וזועם. ראיתי את מיילו נובח ושמעתי אותו צועק "לך מפה. תסתלק. אתה לא תפגע בה, תסתלק, אני פה!" משכתי בעדינות את מיילו והרגעתי אותו, אני בסדר אמרתי לו בלי קול. "אני גיבור, אף אחד לא פוגע בך, חברים! קרציות..." והוא נעצר לרגע להתגרד מאחורי אוזנו. איזה מזל שיש לי אותך חשבתי כל הדרך עד לבניין המשרדים, ועכשיו אני גם אוכל לדעת מה מפריע לך ואוכל לעשות הכול כדי שיהיה לך הכי טוב בעולם. האצתי את צעדיי וחיוך התפשט על פניי. נכנסתי אל בניין המשרדים ובירכתי בהנהון את השומר. קראתי למעלית ושלחתי חיוך אל מיילו, הייתי מאושרת באותו רגע. דלתות המעלית נפתחו ומיילו נכנס פנימה. כשהייתי עם רגל אחת כבר בתוך המעלית פתאום נסגרו דלתות המעלית בחוזקה עלי. כתפי השמאלית כאבה, ומיילו ישב בשקט מולי עם לשון משורבבת. הדלתות נפתחו ואז שוב נסגרו עליי בעוצמה יותר חזקה הפעם, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום בתוך כל הכאב והבלבול. מה קרה למעלית? מדוע אף אחד לא עוצר את זה? האם מיילו בסדר? לא שמעתי כלום כשפתאום הדלתות נסגרו עליי פעם שלישית והפעם כל כך חזק שהכול השחיר מסביבי.
השמש העירה דרך עיניי הסגורות, העייפות עדיין הייתה שם, וגם הדממה. אליהם בהדרגה הצטרף כאב בלתי נסבל. ואז נזכרתי במעלית ובמיילו. איפה הוא?! פקחתי את עיניי. שכבתי על האספלט מעליי כרעו שני פרמדיקים והמון אנשים הצטופפו מסביב. השמש זרחה אל תוך עיניי ואורות אמבולנס הבהבו בצד הכביש. ניסיתי לשבת אך אחד הפרמדיקים סימן לי לא לזוז. ניסיתי לסמן בשפת הסימנים אך זה נראה כאילו רק מגביר את ההתרגשות ולא עוזר. סובבתי את ראשי וראיתי את ריצ'ארד עומד בצד במבט כאוב והבוס שלי לצידו נראה כצועק על מישהו.לא שמעתי כלום. שלחתי את היד אל כיסי והוצאתי משם את המפתחות אליהם הייתה מחוברת במחזיק שקוף תמונתו של מיילו. הראתי אותה לפרמדיק והוא בעזרת תנועת יד וכמה מילים הביא אדם שלא הכרתי ולידו היה מיילו. הוא רץ לעברי נשכב לידי וליקק לי בעדינות את הפנים. הדממה הישנה נחתה עליי, לא שמעתי יותר כלום. אבל מבט אחד הספיק לי לדעת כמה אהבה יש בתוך הכלב המדהים הזה בלי שהוא יגיד לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
