the wicked witch

הבוקר פתחתי את עיתון ידיעות אחרונות ובדיוק באמצע עם הסיכה [אחד החלקים החביבים עליי] התפרסמה כתבה על מפקדים ואלופים בצבא שהחליטו להמיר את התפקידים היוקרתיים שלהם ואת המשכורות המכובדות במשרת ההוראה, מתוך שליחות כמובן.

אין ספק שהמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש אחרי שקראתי את הדברים האלה ואת הגישה החינוכית שלהם היא: "וואו, כל הכבוד להם, איזה יופי- אנשי חינוך מסורים באמת". אבל אחרי שחשבתי על זה כמה דקות נראה לי שהאקט הזה יכול להיות הרבה הרבה יותר יעיל למערכת החינוך, לצבא ולמדינת ישראל.

כולם יודעים שהצבא בישראל מקבל תקציב שמן במיוחד [לעומת חינוך, בריאות, רווחה ועוד כמה נושאים שבמדינה רגועה יותר היו מקבלים יותר התייחסות מהממשלה]. כולם גם יודעים שהמשכורות של המפקדים וכו' בצה"ל מכובדות ביותר ושמי שבוחר להמשיך עם הצבא גם אחרי שירות החובה שלו יכול להנות מאחלה תנאים.

אז ההצעה שלי היא למה לא לתת למפקדים לעבור הסבה לחינוך ועדיין לתת להם משכורת של מפקדים בצה"ל?

אני לא יודעת באיזה היקף בדיוק יהיה אפשר לבצע את התוכנית הזו אבל אני חושבת שאפילו מספר התחלתי של 100 אנשי צבא שיעברו ע"י צה"ל למערכת החינוך [בעיקר באיזורים בעיתיים] יכול לעזור מאוד לשקם את מערכת החינוך.

כמובן שגם צה"ל ירויח מי זה דעה יותר חיובית לגביו בקרב התלמידים ויהפוך את השירות הצבאי לדבר יותר נחשב. הצבא הוא הזדמנות להקטנת הפערים בחברה ויש לו את הכלים והיכולת ליצור את התשתית כבר בחטיבה ובתיכון, אז למה לא? המורים-מפקדים שיגיעו לבתי הספר בפריפרייה יוכלו לנטוע תקוה בקרב בני הנוער שלמרות שהם לא נולדו בסביון או בהרצליה פיתוח הצבא לא שופט אותם ונותן להם הזדמנות לשנות את החיים שלהם. 

הצבא מכשיר חיילים בעלי יכולת למגוון תפקידים שהם גם אזרחיים, רפואה, אלקטרוניקה והנדסה. אז למה שהמפקדים לא יעברו גם הכשרה להוראה? בדרך הזו יועלה רף האנשים שיתקבלו להוראה [כי כמובן דרוש בצבא קב"ע של לפחות 52 כדי להגיע לקורסים האלה] ויעלה מעמד המורה.

אולי אני סתם תמימה, אבל נראה לי שזה דווקא רעיון טוב. מה דעתכם?

חוזק, זה בדיוק מה שאני רוצה וצריכה עכשיו.

להיות חזקה, להיות אישה חזקה.

אני רוצה שהחוזק יבוא ממני, מבפנים, ככה שלא משנה עם מה אני אצטרך להתמודד בחיים שלי, אני תמיד אוכל לבטוח בי.

אני רוצה לבטוח בזה שאני אוכל לקום שוב על הרגליים, להפיק לקחים ממה שעברתי ולא לנטור טינה ולא להתמרמר על החוויות הרעות שלי.

לתת לכישלונות שלי לחזק אותי בדיוק כמו ההצלחות שלי ולבנות אותי.

עכשיו, רגע לפני שאני עוזבת את הבית, אני רוצה לדעת שאני מוכנה.

למרות שהדרך לא ברורה ולמרות שאני לא ברורה לי עכשיו, אני מאמינה שיש בי אור קטן שעם קצת אומץ והתמדה יכול להפוך למשהו גדול.

האומץ להגיד את מה שאני מאמינה בו, להביע את עצמי- להיות עצמי. ההתמדה בדרך שלי, בדרך הנכונה לי, להמשיך ללכת למרות הקשיים ולמרות הנפילות, עד שאני אדע.

אני רוצה להרגיש את החוזק הזה, כמו עמוד שדרה, שיחזיק אותי עומדת, שלא יתן לי לנזול אם אני קצת מוטשת ועייפה או רגישה למשהו שמישהו אמר לי בהיסח דעת.

העוצמה הזו, שמציפה את החזה וגורמת לך להרים את הפנים ולהסתכל לחיים ישר בלבן של העיניים, זה מה שאני רוצה לקחת איתי לדרך לשנה הבאה ולחיים בכלל.

במשך השנים האחרונות נפלתי וקמתי וקמתי ונפלתי ולמדתי הרבה שיעורים חשובים. את חלקם אולי כבר שכחתי או ניסיתי לשכוח אבל אסור לי, כי הצלקות שלי מלמדות אותי איך להתמודד עם העולם, איך להיות אני.

מקום חדש, אנשים חדשים, חוויות חדשות, אני לא יודעת מה המחר יביא. בוודאי גם דברים טובים וגם דברים קצת פחות טובים.

אבל אני אהיה חזקה, גאד דאמט אני אהיה חזקה. כמו אור, כמו להבה.

העולם שלי על גרגיר אבק

מתהפך, סוער

תמיד ידעתי שזה רק בתוך התה שלי

אבל אני כיווצתי את עצמי עד כדי כך

שסערה בכוס תה נראתה לי כמו סוף העולם

לא רציתי להכיר בעובדה

שאני יכולה לצאת ממנה

ולהגדיל את עצמי, ולהעריך את עצמי

רציתי להתמקד רק בנקודה הקטנה קטנה הזו

לגרום לעצמי להרגיש שהיא כל כך גדולה

כשבעצם, היא רק ערבוב קטן.

אמרתי שזה אולי אפקט הפרפר

שהסערה הזו תרעיד את האדמה

גרמתי לעצמי להרגיש כאילו חשובה

אבל טעיתי,

עצמתי את העיניים בפני העולם

בפני השאלות הגדולות בלי התשובה

והחלטתי להיטפל לשאלה קטנה

ולנפח אותה לפיל

ולעשות ממנה סערה

ולשייך אותה להכל

ולקשר אותה להכל

לא רציתי ליפול לתהום הענקית

אז נתתי לעצמי לשקוע קצת בשלולית

להתעסק בזה כל הזמן

חשבתי להתחיל בדברים הקטנים

אבל לא הצלחתי להתמודד

אפילו לא עם סערה בכוס תה.