אני, הבלוג והשריטהD:

אני מתוסכלת. כ"כ מתוסכלת. כאילו משו הצטבר בתוכי המון זמן והוא מת להתפרץ. באלי לצרוח, באלי לבעוט, באלי לכעוס, באלי לבכות... אני לא יכולה להסביר את זה בכלל. יש כ"כ הרבה דברים קטנים שמפריעים לי ושאני חושבת על זה, שאלו הדברים שמבאסים אותי זה נראה לי אידיוטי. למה אני נפגעת מכל מילה? למה אני מתבאסת מכל שטות שקוראת לי? אני מנסה.. באמת שאני מנסה, משתדלת שלא להתבאס מכל דבר. פעם הייתי מדברת המון, על כל דבר קטן שמפריע לי, אולי הייתי עצובה, אולי כעסתי, אבל לא הייתי מתוסכלת. =/ זה התחיל שנה שעברה.. ועכשיו זה כ"כ מפריע לי.. אבל אני לא מצליחה לדבר עם אף אחד.. אני לא מרגישה מספיק קרובה למישהו. אני מרגישה לבד. אני מרגישה טיפשה כל הזמן. אני חושבת שרוב התסכול נובע מבצפר. שאין לי שם אף אחת להיות איתה. אף אחת שהיא באמת חברה. אני כל היום מוקפת חברות, כל האולפנא מכירה אותי, מדברת איתי אבל מה..? אני ארגיש לבד. בעעע

מישהו שומע אותי?

החיים לא אמורים להיות קשים! אני אוהבת את החיים, הם קלילים כאלה, מלאי חיים וצחוקים..

אני ארגיש יותר טוב..