אני מפחדת לכתוב עליו עוד. אני מפחדת מהמשמעויות שהמילים שלי מקבלות כשאני כותבת עליו, כשאני כותבת בשבילו. אני מפחדת מהכעס, לא הזעם, שהוא גורם לי להרגיש. אני מפחדת מכל דבר שקשור אליו עד כדי כך שאני משותקת כשאני מולו. קרה מרוב פחד, כנועה, הולכת שבי אחריו כאילו הוא אלוהים בעצמו שירד מהשמיים וקרא לי אליו.
אני נכנעת לו פעם אחר פעם מחדש, בלי מחשבה כמעט אני נותנת לו לגעת בי, נותנת לעצמי לספוג את החום המוכר שלו שמאכיל את החלומות שלי.
אני מפחדת לתת שם למה שאני מרגישה... אני מפחדת להגיד שאני... אני מפחדת שהוא ילך אם הוא יבין שאני...
לא חשוב, אני לא. זה פשוט החורף.