החיים קוראים לי?

לפני שנה וקצת החלטתי לפתוח את הבלוג. היום החלטתי לסגור אותו..(חח זה מצחיק בפוסט הראשון כתבתי שאני לא הצלחתי להחזיק בלוג ליותר מידי זמן). אולי אני עוד אחזור..

זו הייתה שנה דיי משמימה, זו הייתה השנה האחרונה בשירותי הצבאי והיה לי נחמד לספר פה על המפקדת המפלצתית שהייתה לי, על כל הדכאונות והבכיים שהיו לי בגללה, ועל האושר שהיה לי בעקבות עזיבתי למשרד אחר.

לפני חודש חגגתי 21 חורפים...אני לא מרגישה בת 21..מרגישה הרבה הרבה יותר קטנה..בת 16 (לטוב ולרע).

כל כך רציתי להשתחרר סוף סוף מהצבא, ושזה סוף-סוף קרה, החיים שלי הפכו מבולבלים מתמיד. פתאום החוסר במסגרת חסרה לי.

אמנם התחלתי לעבוד וללמוד, אך זה לא אותו דבר...קשה לי! 

 אני כבר חודשיים שלא ישנה כמו שצריך בלילה: יש לי לילות לבנים לאין ספור, או לילות שאני ישנה בהם יותר מידי (לדוגמא, הלכתי לישון ב-1 בלילה וקמתי ב-2 בצהריים, לא מתאים לי), לא חסרים גם לילות שבהם אני סתם מתעוררת כל שעה ואז חוזרת לישון.

אני לא יכולה לתפקד ככה, כי בסופו של דבר כשאני ערה, אני כל הזמן עייפה.

חיי האהבה הפכו בסופ"ש הזה למסובכים מתמיד, וזה לא מוסיף להרגשת ה"שמחה"...כנראה שיש בי משהו דפוק, שכולם שמים אליו לב ורק אני לא. נמאס לי כבר מהלבד הזה.

הבלוג כבר לא עוזר, פעם אם הייתי מרגישה רע הייתי ישר באה לפה וכותבת. היום הכאב כל כך חזק שזה כבר לא עוזר. כל כך חזק שאני לא יכולה לבטא אותו במילים, בכתב או אפילו בדיבור..

אני לא יודעת מה כן יכול לעזור, התחלתי השבוע לקחת רגיעון...שהקל טיפה..אולי אני צריכה משהו יותר אינטנסבי, פרוזאק אולי..או ציפרלקס..

אני כנראה מתחילה בקרוב טיפול פסיכולוגי, בתקווה שהוא יעזור במה שאחרים נכשלו.

אז להתראות לכל הקוראים הלא רבים, אם בכלל שקראו פה.

נשתמע בשמחות, מקווה לפחות....

ליאור