כינוי:
סתם ילדה :) מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 5/2008
די כבר, נמאס
נמאס לי מכל זה כבר, רוצה שייגמר.
רוצה שיהיה לי אותם חזרה, במכומכם, נמאסת עלי כולכם.
נמאס לי מהחיים האלה, רוצה להפסיק.
ובעיקר? בעיקר נמאס לי ממך, ילד מגודל. אמנם בן 26 איך לא מצאתי הבדלים בולטים בין התנהגותך לבין התנהגות של ילד בן 3.
נמאס לי מהחוסר מחוייבות שלך, נמאס לי מהשקרים שלך, ונמאס לי ממך. תעלם לי מהחיים כבר, נמאס.
ביי.
| |
זהו, הסוף.
היום זה נגמר, סופית.
העזיבה קשה, הרי התרגלתי למסגרת הזאת.
מוזר פתאום, רגשות מעורבים לגמרי, שמחה מהולה בעצב, לא אהיה פה שוב.
עוד שבועיים חוזרת לעבודה שלי באילת,
ופה זה נגמר.
| |
אחרי הרבה זמן
התארגנתי, שמתי את הג'ינס החדש הצמוד צמוד שלי, חולצה מהממת, איפור שפנינה רוזנבלום לא עומדת לידו בכלל, סומק, הרבה סומק, העיניים הכחולות שלי היו נורא ברורות ומודגשות, ולא היה אחד שלא שאל אותי אם זה עדשות, ולא - אני רוסיה, עיניים כחולות.
בסוף, אחרי ההתלבטויות הרבות החלטנו אני וחברה לעלות לאיזה פאב פה באיזור. הגענו לשם, והתברר שחוץ מלשלם כניסה אני לא צריכה עלי כסף- אלכוהול חינם כל הלילה, וכבר שם ידעתי שזה קרוב- השחרור תכף מגיע, לא היה לי מושג באותו הרגע שאלו כמויות האלכוהול שיכולות להכנס לתוך מישהי בגובה מטר וחצי. פגשתי המון אנשים, חלקם כבר לא במצב טוב, חלקם כבר לא בשום מצב בכלל- אנשים שתו למוות, "חגגו יומולדת למדינת ישראל", על הכניסה לפאב קלטתי את אחת החברות שלי שוכבת באמצע רחבת הריקודים ומקיאה, ועוד חברה נמרחת בשיא הקלילות והכיף על האקס שלי, באה אלי אמרה לי: "אני יודעת שאני שרמוטה, אני יודעת, אני מצטערת אבל לא יכולתי להגיד לו לא אז זרמתי", אוקיי, אז התבאסתי טילים, התיישבתי על הבר ואני וזאת שהגעתי איתה פירקנו 2 בקבוקי יין, ככה באיזי, על שההוא, כן- ד' שבזמנו היה לנו כלכך טוב ביחד, ולפני שניה הוא התנשק לי עם אחת החברות היותר טובות שלי מול הפרצוף בא, התחיל לרקוד מאחוריי, חיפש כוון אלי, חיפש מאיזה צד להתקרב שלא אלביש לו איזה כיסא לראש, בסוף בא והתחנן שאסלח לו, שהוא לא התכוון וכאלה, ושכל זה קרה כי הוא לא ראה אותי כמעט חצי שנה, כי אני נעלמתי, כי אני לא מתקשרת. אז מילא, אתה בן זונה אבל למה היא עשתה את זה?
התבאסתי על החייםשלי, והבנתי שעליי לשתות ומהר, לשכוח את כל הזוועה הזאת, ושתיתי המון, שתיתי ושתיתי, ושתיתי ושתיתי, עד שכבר לא היה אכפת לי שהוא שם, לא היה אכפת לי שהוא כל שניה מנסה להתקרב אלי מאחור, לא היה אכפת לי מכלום, פגשתי מישהו שלא ראיתי כמה שנים, ורקדנו ביחד עד אור הבוקר. ככה, פשוט רקדנו בלי הפסקה, עד 6 בבוקר, רוקדים, כוס יין, סיגריה, וחוזרים לרקוד- וכך זה נמשך. בסוף הערב ד' ניגש אלי, לקח אותי לשירותים, ביקש סליחה, ביקש שנחזור להיות מה שהיינו, ביקש שאחזור לעבוד איתו, ביקש שאאפשר לו לקחת אותי הביתה, אבל מאוחר מידי, עדיף לאבד אותו מאשר לאבד חברה. חברה טובה.
הרבה שנים לא נהנתי ככה, 4 שעות עברו לי בריקודים, 4, ככה פשוט חלפו, שנייםםםם שלא נהנתי ככהה. פתאום ש' יצא לי מהראש לגמרי, פתאום שום דבר לא מפריע לי , לא היה אכפת לי מאפאחד, רק אני וג' רוקדים עד הבוקר, ככה בכיף, כמו בימים ההם שיכולנו לשבת לדבר עד 6 בבוקר, רק שהפעם רוקדים. נהנתי, מאוד!
כשהוא הסיע אותי הביתה, כבר ממש ליד הבית שלי, הכל חזר אלי, פתאום ד' נראה לי חסר ביותר, השיר שלנו, של אתניקס "כי רק אהבה תנצח", נוגן ברדיו, דמעות של שמחה ועצב ביחד התחילו לזלוג לי מהעיניים, הייתי חייבת לראות אותו, אבל אני לא אחזור, הכבוד העצמי האחרון שנשאר לי ישאר אצלי, במגרש שלי, כמה שהבנתי שאולי זה היה דפוק להגיד לו שאני לא רוצה לחזור לקשר ההוא, אבל אין מה לעשות. אני לא אתן לו לפגוע בי שוב. פשוט השיר, ממש על שנינו, כמו שהיינו שם, בלילות האלה, יושבים ומסתכלים אחד לשניה בעיניים כל הלילה, סתם כי כיף לנו ביחד.
"לו בחייקך הייתי בגיא צונן
מגונן הכל נותן
אף פעם לא רציתי לפגוע בך
לאבד אותך
אם רק תבקשי הלילה
אקח אותך איתי רחוק רק אל תגידי לא
וכשייגמר הלילה ליום חדש חכי
הוא יבוא
ואתן לך את הכל
כי רק אהבה תנצח את כל הדמעות
כשהכאב יחלוף אותך אני אשמור
כי רק אהבה תנצח את כל הדמעות
ובימים קשים אתן לך גם מסתור
כשבך אני נוגע גופי רועד
לא אמרת שניפרד
כי לא אוכל לשכוח מה שנתת
כשאהבת אותי
אם רק תבקשי הלילה
אקח אותך איתי רחוק רק אל תגידי לא
וכשייגמר הלילה ליום חדש חכי
הוא יבוא
ואתן לך את הכל"
| |
המקום ההוא...
כשעומדים שם, באושוויץ, זה מוזר.
שער הקשת, מולך, ואתה עומד, רועד על הרמפה, על "כיכר השילוחים", על המקום בו הסבים שלך ירדו מהרכבת וחלקם גם לא חזרו חזרה. אתה עומד שם והמספרים רצים לך בראש, אתה מתקשה לעכל שזה קרה במקום הזה, אתה מתקשה להבין את כל זה.
"מחנה שפעל 11 חודשים במהלכם הומתו כמליון יהודים בתאי הגזים ובמשרפות..." הוא זרק לאוויר ושתק, ואני תהיתי- מליון?!
איך אפשר? צלם אנוש? שמעתם על זה פעם? המוח שלי סירב לקלוט, איך? איך אפשר? עד שעמדתי שם, בבירקנאו ובמיידאנק בחדרי הנעליים מלאי ריח אנשים חיים לא הבנתי שכל זה אמיתי, רק שם הבנתי, שרק לפני כמה עשרות שנים נרצחו, נשחטו, הומתו, במקום ההוא מליון יהודים.
אז היה שם שלג, המון שלג, עד הברכיים בערך, אז זה כמעט הסתיר את כל הפסטורליות הזאת, את הדשא והשקט החודר במעמקי המוח ומסרב לעזוב. הכל כמעט ולא קרה, הכל מוכחש ומוסתר בצורה כמעט מושלמת, אבל רק אתה יודע שאתה הולך ודורך על אפר ועצמות, על אנשים שנרצחו שם, על מספרים, מספרים גדולים בעיקר, מספרים ענקיים, שישה מליון בערך. ואתה מנסה להכחיש, זה לא קורה לך, אתה מנסה ומנסה, אך בסופו של דבר "כולנו דורכים במוות" כמו שהוא אמר...
אנחנו הרי לא מבינים כלום, עד שבאמת עומדים כאן, ואנחנו מודעים לעובדה שאנו כאן. זה הנצחון הקטן שלנו, לעמוד כאן עם הדגל שלנו, לשיר כאן את התקווה שלנו, ולהוכיח להם, שלמרות ועל אף הכל, אנחנו כאן.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
