| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2004
איש קטן
פעם, כשהייתי במסע אחר.
במסע של פרידה.
הייתי חולם חלומות על איש אחד.
זקן.
לאחר שגמרתי להיפרד, גם החלומות נגמרו.
ואתמול בלילה הוא שוב בא.
הוא בא גם להיפרד.
אז הנה תקציר של פעם.
איש קטן אחד היה הוא.
ישב על שרפרף קטן אשר הזכיר את גונו היבש של עורו, הצהוב משנים. עיניו הדהויות היו נעוצות בשיפולי נעליו המרופטות, וכולו היה רעד. אך לא מקור, אלא מצינת מכאובות אשר מוחו שלח לכל פינות גופו הקטן.
בידיו הקטנות, החזיק קופסת סיגריות ריקה ויפה, איני יודע מדוע, אך בעיני נראתה כה יפה בלובנה המבהיק ובירוקה האפל. לפתע, בהחלטת פתע, מעך את הקופסא מעוך וחזור ומעוך, וזרקה בכל כוחו לפינת החדר.
כאשר קם מכיסאו נוכחתי לפתע כי גבה קומה הוא ומאוד הפליאני הדבר. בטוח הייתי כי קטן הוא. אמנם גבו שח מעט שבמעט. ועיניו הן נדלקו באותו אור מוזר של שיגעון, של החלטה… של משהו נחוש!
יצא מהחדר, ולאחר רגעים מספר חזר עם נייר קמוט ושבר עיפרון. האיש התיישב והחל כותב. הוא כתב, ביאוש ובשמחה, בעצב ובזעם, בתאווה וברגשה.
ועיניו, לא כבה בהן האור אף פעם אחת, כאשר הציץ מסביבו כדי להיזכר במשהו או בכדי להיות בטוח בבדידותו. כך ישב, וכך קם לפתע ויצא מהחדר אל הקרקע הבוצית ואל הלילה הקר והגשום, שב ולא חזר. את הנייר השאיר מאחריו.
לאחר ימים רבים, הזדמנתי שוב לאותו הבית ושם ראיתי את אותו האיש.
כמעט ולא היכרתי אותו מרוב זוקן. גופו הצהיב כקלף קרטון מהוה משנים ומשימוש. עדיין ישב באותו החדר אשר הזקין כמוהו, ועל אותה המיטה אשר כיום, כמדומני שתיפול מחר. ישב נחבא אל בין עצמותיו השדופות ועיניו היו לא כאז; שום אמונה לא נמצאה בהן שוב, אלא השלמה עם גורל, קבלתו של מצב, אך ללא כל קובלנה על אדם או עולם.
בין אצבעותיו אשר נראו כגפרורים צהובים מרוב שימוש, מולל פיסת נייר אשר דומה היה ששווה את כל ישותו, כי חדשה הייתה בניגוד לכל הוויתו. נראתה כשווה זהב או אולי אהבה, כי לא החזיק אותה אלא מלטפה היה, כמרחפת בין ועל אצבעותיו.
שלום הוא אומר לאותה פיסת נייר אהובה, כמו נשיקה אחרונה, בפעם המי יודע איזו אלף, הוא נושק לה.
זמן רב חלף מאז היה חייב לחתוך החלטה, וזו הפעם חייב הוא להחליט. וכמו לאחר דורות של חיים, מחשבה ואהבה החליט, קם ויצא מקרטע כפליט החיים אל המחשך הקודר והקר.
אתמול שבתי בחלום לביתו.
הבית היה ריק.
הסתובבתי מעט בגינת הירק מאחורי הבית.
שם ראיתי אותו כפוף על צמחיו.
הוא הציץ לראות מי האורח.
כמעט שלא היכרתיו.
רק עיניו הכבויות היו שם.
הוא התרומם אלי בכבדות של איש מאוד זקן.
לחץ ידי.
חיבקני.
ואמר כדרך הספרדים,
נתראה כשנתראה.
שלום עניתי לו כדרך הישראלים.
הסתובבתי
והתעוררתי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
