| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2004
אוּנגה – נגיעה שבנפש
כבר סיפרתי על אוּנגה וגם על אוּנגה של רוסקילד.
כמה בר מזל הייתי באותו הערב.
עבר בי ציר זמנים שכזה.
מילדותי הרחוקה אל עבר העתיד שבי.
עד היום אינני יודע איך מתחברים לצירי הזמן האלה שבי.
הנה רק לפני שלושה ימים חברתי שוב לאיכות הטהורה של זמן.
לא התכוננתי לזה.
לוואי ואני יודע כיצד להתכוון לכך.
יום השנה לנישואיי שהיו.
ומשהו בי ידע שזהו המועד הנכון להתחבר למה שהיה.
לשחרר.
to let go.
זו אוֹמנות שקיימת בי.
אני יודע.
אך אף פעם איני יודע לעשותה מהוויתי שלי.
למזלי הכנתי את עצמי כיאות.
כי אני תמיד תמיד קשוב לאשר מתרחש בתוכי ובסביבתי.
כאשר נשמע קולו של גונג הזמן.
אני יודע, ומייד חושף את הציר הזה שבתוכי.
נחשף אליו.
נכנס מייד לעבודה כאוּמן מיומן באוּמנותו.
תחושה של היפוך.
הפנים מזדקף ונחשף לאוויר.
קובר את העור למעמקים.
בכדי להתחבר לבועת הזמן הזו.
שהגיעה מרחפת סביבי.
מחפשת את עוגניי הפנימיים.
לחבור.
לקחתני לעוד פרק מסע.
כך קרה גם באותו הערב בבר ברוסקילד.
קול הגונג, אי אפשר היה שלא לשמוע אותו.
אך היה צריך גם להקשיב לו.
ואני הקשבתי.
נתתי ללולאות הפנימיות להתחבר.
בדמעות, בחיבוקים, בנשיקות.
כי ערימת הזמן שזרמה שם לא איפשרה אחרת.
או לטבוע.
או לחיות.
ושנינו, אוּנגה ואני בחרנו לחיות.
בוא, היא אמרה.
לאחר שעות של מבטים.
בחיי לא ישבתי והיבטתי כך באישה.
מעולם אישה לא הביטה בי כך.
עמוק ואיטי.
נמשך ומעמיק.
שעות שהיה ניתן לחוש כנגד תקתוקי המגע ושניות של ליטוף.
קמנו, מעט כושלים.
כי היינו מרוגשים אל תוך עצמותינו.
כי היינו גם מבוסמים מאוד.
שנינו פסענו אוחזים בכפות ידינו.
ממאנים לתת לזמן לברוח לנו שוב.
גררנו את מזוודתי ואת הפגישה גם.
הגענו לחדרה של אוּנגה.
שוב התחילו הדמעות והחיבוקים
הטריפה ההדדית של נשימות.
של רצון להיכנס מתחת לעור.
לשלב בין חלוקיי לחלוקיה.
ישבנו על הריצפה.
הלומים וחלושים.
התכנסנו האחד בתוך השנייה.
לא, לא שכבנו.
אף פעם לא שכבתי עם אוּנגה.
אי אפשר היה.
באנו מקצוות כלכך שונים של קשת הזמן.
אל אותה צומת.
אך באנו בסערה גדולה.
סערה שמשכה כל אחד מאיתנו הרחק הרחק לקצה השני של הקשת.
כל שיכולנו הוא לנשום את נפשותינו המתחברות.
להרף זמן אחד.
להטביע בנשימה את מגע החסד של הנפש בנשמה.
כך אני מקווה.
בעצם אני יודע.
כי כל פגישה עם אוּנגה שינתה את פנים חיי.
אף פעם לא הייתי אותו שהגיע לפגישה.
שלושה ימים ששהינו כך.
אחד שוזר את נפשו בנפש אהובתו.
שוכבים על המיטה.
חצי ערומים.
מלטפים.
חשים את הבטן.
אני שוזר פרחים שבוקעים מרחמה.
והיא טועמת מפירות שקטפתי מנפשי.
צמודי בטן וחזה.
חוששים להיפרד.
נאחזים.
ברור היה לשנינו.
כי היפרדות תביא את הסערה שוב.
תשליכנו הרחק הרחק.
בנפרד.
או יחדיו.
אך הרחק ממה שהיה לכל אחד מאיתנו.
בחרנו להיצמד.
במשך שלושה ימים.
כדי לצרוב עמוק עמוק.
את המפגש.
כדי להטביע הווה חדש בחיינו.
משהו חדש.
בלב שנינו.
אני חושב שהתחבקנו.
כי מאז,
כל פעם שאני מתחבק
עם אישה אני חש את אותה צריבה.
מתוקה ומרעידה.
רק בסופו של היום השני.
שכחה הסערה.
רק אז עצמנו עינינו לראשונה.
מתכנסים אחד בחיקו של השני.
ורק לפרק זמן קצר.
התעוררנו.
ואז אוּנגה התחילה לדבר...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
