| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2004
Abuela ניגמרת
היא פשוט נירדמת אל תוך הפְּנים שלה.
מאז שהתרסק לה האגן, שום דבר כבר לא אותו הדבר.
ניגזלה ממנה התנועה.
האישה הקטנה הזו שהייתה כפקעת אהבה מהלכת.
שניהלה את ענייני מישפחתה והכפר ממרום שנותיה, בכוונה ובאהבה.
האישה הזו ניגמרת לנו בין האצבעות.
מאומה לא מסייע.
לא אוהביה.
לא אהוביה.
לא הנכדים.
וזה עצוב מאוד מאוד.
ללא אבואלה, חיי לא היו כאן.
ללא אבואלה לא הייתי זוכה בכל כך הרבה דברים.
איתה אני זוכה יומיום.
ועתה.
קצרה ידי.
ליבי ואהבתי גם הם לא מסייעים.
מחסום חוסר היכולת שלה גדול מידי.
החומות החוצצות בינה לעולם גבוהות מידי.
איני יודע איך ייראה היום אחרי שהיא תעצום עיניה.
כבר עתה, כל יום יש בי מעט פחות שימחה.
גרגר פחות.
כזה שלא נראה.
אך אני מרגיש את חסרונו.
לחוכמתה ולאהבתה אני כבר כָּמֵהַּ.
כל פעם שאני ניזכר בחיבוק שלה,
אני נרעד וסחרחורת חולפת אותי כגל נעים:
"אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, רק זוכר את החיבוק שהתעוררתי אליו. אישה קטנה מחבקת ללא קול. חיבוק שנוגע בכל מקום כמוס שהיה בי. אני זוכר עוד רגע של קינאה גדולה שאחזה בי. קינאה לאָמור שידע את החיבוק הזה חמישים שנה. ואז התעלפתי. כי אף פעם לא ידעתי חוויה כזו. לא נורא, כל זה התרחש בבית חולים."
עצוב לי...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
