| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
האיש שהוא גם אני
עשרה ימים כבר חלפו או רק חלפו. עוד לא החלטתי. עוד אכתוב על החודשים שלי באפריקה, אך את הימים האחרונים שם אנרוצה לזכור בנפרד. כמו תעודת סיום. רוצה לזכור כאשר זה עדיין טרי, לא רוצה שפרץ הנוסטלגיה בעוד כך וכך שנים ייפה לי את הזיכרון. יקרע אותי מהווה עתידי לֶעָבָר הוֹוִי. רוצה לזכור את האיש הזה שהייתי שם במהלך שבעת החודשים של שהותי באפריקה. רוצה לזכור, אפילו שהייתי די מצחיק בהופעתי ובדרכי. אפשר שטוב להתחיל דווקא בסידרת מסיבות הפרידה שבהם התארח האיש המצחיק הזה, שהוא אני. ומכל הסדרה הזו הכי כדאי לזכור את המסיבה האחרונה. יום לפני העלייה למטוס.
שבועיים אחרי האוברול שעברתי והאיש עדיין לא סוחב ולעיתים פרצופו מתעוות מכאבים. אך מי הוא שיוותר, האיש הרי מאמין ברוח האדם יותר מיכולת המכונה. איש מצחיק שעזב פעם מולדת כי לא יכול היה לאלימות שבה, ועתה נקלע ליבשת שמראות אלימות הן מציאותה היומיומית. איש מצחיק שהוא מדען מצד אחד ומשורר רומנטי מצד שני, ופרוייקטור תמים מאוד.
עשרות רבות של אנשים באו באותו הבוקר לאגם האהוב עלי, בכדי להיפרד. להתחבק. באותו היום חשתי כמה טובה לי התמימות. בלעדיה, בטוח שהדמעות היו מתאדות עוד לפני הגיען לגרון. אך באותו בוקר נחנקתי מדמעות. כולם דיברו בשבח האיש המצחיק הזה. גם התלוצצו על גופי והליכתי וכאביי. על מכונית היוקרה שהצלחתי להשחיל בה גם טרמפיסטים לפעמים. אלה שיכלו לחדור בין כל הלחמים וקופסאות השעועית והסרדינים, שהקפדתי לחלק בצמתים. כלכך הרבה אהבה הייתה שם לאיש המצחיק הזה.
וצחקנו ואהבנו והדמענו אחד את השני.
לאחר שמעט השתתקה מסכת הצחוק והדמעה, קמתי לדבר בגרון משתנק, ויצאו לי רק דמעות. לאחר ניסיונות חוזרים, הצלחתי לומר להם על אהבתי אותם. על השריטות שהארץ הזו חרטה מתחת לעורי. על אהבתי את אבק הארץ הזו. על כל הצלקות שצילקה אותי הארץ לשארית חיי. אחרכך דיברתי על המסירות שלא תתואר של האנשים. ואז, קמה השותפה שלי כאן, מלכת הקשוחות, וחיבקה אותי וחיבקה ולא הרפתה. דמעותיה חדרו אל מתחת לחולצתי וזלגו על כתפי. נרעדתי ונדמעתי גמני. המחזה הנגיע רבים מהנוכחים, אשר פרצו אף הם בבכי. כל נסיכי אפריקה הקשוחים. האנשים והנשים שיכולים לסבול חום ולחות ואבק ונחשים וקרוקודילים ומה לא. האנשים שיכלו למלריה ולכולרה. האנשים האלה הפכו להיות תרכיזי רגש אוהבים.
שעות נשארנו שם.
שבתי הביתה מרוט רגשית.
סחוט.
כך הגעתי לשעות האחרונות.
אחרהצהריים נכנסתי למכונית וכן הבטתי לאחור.
אפילו שאף אחד לא בא איתי לשדהתעופה.
כך ביקשתי.
יותר מידי רגשות.
נגמר פרק. פרק עצום ונהדר.
נקשר גורלי עם אפריקה.
תן שחור-גב
נוקב מבטו בי
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
