| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
אבני זיכרון
מה לי ומילי בזכרון השואה? איך זה שאני, אשר גדלתי על ישראליות של שנות החמישים, של לאעוד כצאן לטבח! ועוד אמירות שכאלה, נעשיתי עם השנים רגיש לזיכרון השואה?
כלכך הרבה שאלות נגזרות מתוך השאלה הזו. כלכך הרבה, עם כל התחנות של חיי, עם כל שריטות החיים שלי. יותר מכל אניכול לקשור זאת לאירוע העתידי לבוא עלינו בעוד שבוע. ליום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. לפגיעה הקשה של מלחמת יומכיפורים, לשרידות שלי את אחרי המלחמה. הפתח שניתן לי להבין את השואה הנוראה ויותר מכך את השורדים אותה, הייתה המצוקה הפוסט טראומתית (PTSD), הבדידות של הביעותים והסיוטים של אחרי. משהו מאוד יהודי נקשר בין ביעותי הלילה שלי לאלו שלהם, לאותם שורדים שבילו ימים כלילות מפחד הצוררים בימים ובשנים שאחרי.
אנזוכר את הימים שביליתי מתחת למיטה כי המיגים שנולדו ממטוס חולף בשמים, איימו על כל תאוות החיים שלי. אנלאיכול לשכוח את האימה שהביאו פתיתי השלג שנפלו סביבי ברכות, כאותו אוויר רווי קרח וברד כאשר הקרב ההוא עולה מנבכי הכאבים. איך אוכל לשכוח את אימת הזקן שהביטה בי מהנערים בלבן, חבריי הצעירים, אשר בן לילה איבדו את נפשם.
וכמובן אותי שכך הביט בי, לעיתים בראי.
כלאלה ועוד חיברו בין שורדי השואה לביני ולנערים האחרים בלבן.
כל אימי המלחמה שקמו על הרצון לחיות.
את כל זאת באמת הבנתי רק כאשר הייתי שם בפולין לפני שנתיים וחצי.
חיפשתי שם את החיים שהיו ומצאתי את כל הסיבות לחיי כאן.
היום. עכשיו.
בצורה מוזרה וחסרת מילים, מצאתי שם עוד דרך לחצות את ביעותי הלילה שלי.
הכאב שספוג בשורדים משך אותי למעלה.
איפשר לי שלא לפחד להביט פנימה לסמבטיון שרותח בי.
להיאחז ולחצות.
עדיין לא הגעתי למחוזות השקטים שבי.
עוד אגיע.
בינתיים אנמשמש כמי שלומד לזכור ולא לשכוח.
כמי שנכון להזכיר ולא רק ביום הזיכרון הזה.
מילים שמאוד בערו בי לצאת כבר מספטמבר 2006,
שם, בגיא ההריגה, מול אבני הבזלת שמכסות את מחנה ההשמדה בבלז'ץ
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
